טלית בת מאה שנה!
הסיפור מספר על משפחתנו ועל עליתו של סבא רבא שלי
סבא רבא משה נולד בשנת 1929 בדמשק בירת סוריה. תנאי החיים של היהודים בסוריה היו
קשים ולכן הם שאפו כל הזמן להגיע לארץ ישראל. אנשי תנועת "החלוץ"
באו בדרך לא דרך לסוריה כדי לעזור להם
לברוח, כי לא נתנו ליהודים לצאת כרצונם.
הבריחה
לארץ ישראל: בשנת 1942, כשסבא היה בן
13, החליטה המשפחה, שמנתה
7 נפשות (ביניהן תינוק
בן 6 חודשים), החליטה
להיעזר בתנועת "החלוץ" ולברוח
מסוריה למדינת ישראל. לילה אחד הם קיבלו התראה לארוז
והתחילו ללכת ברגל לכיוון הגבול ברמת הגולן. המבריחים שעזרו להם בגבול סירבו
לקחת את התינוק כדי שלא יבכה ויסגיר את כולם. אמא של סבא משה, סבתא חמדה,
הבטיחה
להם שהיא תניק אותו לאורך כל
הדרך והוא לא יוציא הגה מפיו. הם עברו דרך רצופה
סלעים, קוצים
ומוקשים
עד שהגיעו לקיבוץ חולתה בגליל העליון, שם קיבלו אותם אנשי הקיבוץ,
והטמיעו אותם בין חברי המשק. כשבאו
שוטרים
בריטים לערוך ביקורת הם לא הבחינו בעולים שנקלטו.
אחרי
מספר חודשים בקיבוץ החליטה המשפחה לעבור לתל אביב, בעקבות עבודתו של אבי המשפחה, שעבד עם הצבא הבריטי. כשהגיעו
לתל
אביב נאלץ סבא משה, בהיותו בן 13 בלבד, לצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא
עבד כשוליה
(חניך) במפעל
מתכת, עד שהתגייס לפלמ"ח עם הכרזת המדינה.
סבא
משה היה חייל בחטיבת "הראל" שהגנה על ירושלים. המפקד הישיר שלו היה יצחק רבין ז"ל, לימים רמטכ"ל וראש הממשלה. באותו
הזמן פלשו צבאות ערב לארץ ישראל במטרה להשמיד את המדינה היהודית הקטנה ובחורי ארץ
ישראל כולם התגייסו כדי להגן על המדינה.
עד
שחרור ירושלים היה מחסור חמור במזון ובמים ולתושבי העיר הנצורה חולקו מזון ומים
בדליים ברחובות, המצב היה רע! הלוחמים
נאלצו להתמודד עם מצב ביטחוני קשה ומורכב וגם עם מצב כלכלי בעייתי לא פחות! אחרי
שחרור העיר, בסיום מלחמת השחרור, חזר סבא לבית הוריו בתל אביב (בשנת 1948).
בשנת
1949, בהיותה
בת 17 בלבד, סבתא רבתא לאה ברחה מסוריה עם אחיה הצעיר בן ה-7, היא הגיעה ללבנון
בעזרת מבריחים ששילמה להם כסף רב והם הביאו אותה בסירה בלילה מלבנון לחיפה למחנה
עולים. לסבא
משה נודע דבר הגעתה והוא חיכה לה במחנה העולים, משם לקח אותה למשפחתו, שהיא גם
משפחתה (סבא וסבתא בני דודים).
לאחר תקופה מסוימת הם החליטו להתחתן ושכרו בית קטן
בפרדס כץ בעיר בני ברק. שם נולדו להם 3 בנות: חמדה (ע"ש סבתא), מזל (ע"ש הסבתא מצד אמא) וסמדר הצעירה (שאת שמה בחרו חמדה ומזל). בהמשך
נולדו להם נכדים: מסבתא
חמדה: אופיר (אבא שלי) ואיילת (דודתי);
ממזל: מוטי ומיטל, ומסמדר – נועם. הם
זכו גם לנינים: אני (ליה), אחי (רועי) ואחותי (טל), בני
דודתי נוי, יואב וברק. ילדיו
של מוטי: עינב, נמרוד ושירי.
סבא
משה אהב להשתעשע עם נכדיו
וניניו בכל הזדמנות
שהייתה לו. הוא אירח אותנו
הרבה בערבי שבת
לקידוש וארוחת
ערב משפחתית וכך
הנחיל לנו
את המסורת היפה של המשפחה. לצערנו
סבא
משה נפטר לפני כ-5 שנים בהיותו בן 81 . יהי זכרו
ברוך. בסיפורי
זה
אני מקווה לשמר את תולדות חייו המיוחדים ואת זכרו לדורות הבאים.
סבא רבא רבא שלי, ניסים חולי, נולד
בסוריה בתחילת המאה העשרים. ביום
חתונתו
קיבל מאביו טלית חדשה, עשויה צמר כבשים טהור ועטורה בפסים שחורים לכל אורכה. טלית זו שמשה אותו בטקסי הבר מצווה
של בניו ובחתונות כל ילדיו, שנים עשר במספר. הטלית הייתה החיבור של סבא רבא רבא
שלי למסורת וליהדות בעיקר כשהיה בגולה (בסוריה). כאשר עלה לארץ בשנת 1958 המשיכה
הטלית לשמש אותו כחזן בבית הכנסת של עולי סוריה בשכונת יד אליהו
בתל אביב. לאחר מותו בשנת 1978,
העניקו
את הטלית לסבא רבא שלי, חולי משה, חתנו של סבא רבא רבא ניסים. טלית זו שימשה אותו בטקס ברית המילה
של אבי, אופיר יצחק, שהיה בעצם נכדו הראשון, ולאחר 33
שנים אף שימשה אותו בברית של אחי הקטן רועי. לאחר פטירתו של סבא רבא משה
חולי, בשנת 2010 נתנה סבתא רבא,
לאה
חולי, את הטלית לסבא שלי משה (מוצי)
יצחק חתנה. סבי משה התעטף בטלית זו בטקס בר המצווה של בן דודתי
יואב יצחק באוקטובר 2014.
אנחנו
מאמינים שבטלית זו בת 100 השנים יהיו עוד שימושים רבים
בחתונות ובטקסי בר מצווה
של כל הנכדים, טלית זו שמורה מאד וטעונה בערכים רבים של מסורת, המשכיות
ורגשות
עמוקים.
תשע"ו 2016
מילון
שוליהאדם (צעיר בדרך כלל), הרוכש מקצוע, אוּמנות, מלאכה או מיומנות מסוימת בדרך של התלמדות אצל בעל מקצוע שהוא אומן מיומן.
ציטוטים
”צריך להגיד תודה על מה שיש ולא להתלונן על מה שאין“