מאגר סיפורי מורשת

ילדותו של סבא חיים נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה. גרתי עם אמא ואבא והיינו 10 אחים ואחיות. הייתה לנו ילדות טובה. היו לנו שכנים ערבים וחיינו איתם ביחד ובשלום. לא הייתה איבה בינינו. אחד הזמין את השני גם לשמחות. למדתי בבית הספר אליאנס ביום ובצהריים הייתי לומד בחדר לימודי יהדות, תורה וערכים. מיד כשהיינו נכנסים לביה"ס. קיבלנו שוקו או חלב וכריך.

סבא בצעירותו

אחרי שסיימנו היה נשמע עוד צלצול והיינו הולכים לכיתה ומחכים בתור לכניסה עד שהמורה מגיעה. היא היתה בודקת ניקיון ידיים, ציפורניים, ראש ואוזניים. היא הייתה מתחילה מסוף התור ומי שלא עמד בקריטריונים היא היתהמוציאה אותו מהשורה. מי שהיה בסדר נכנס לכיתה. היינו נכנסים לכיתה וכל אחד במקומו ומחכים שהמורה יכנס. ברגע שהמורה נכנס היינו עומדים.

עלייתי לארץ

בשנת 1950 בגיל 12 הגעתי לארץ עם אחותי הקטנה ממני בשנתיים. היינו במחנה מעבר בנתניה. משם הלכתי לבית הספר החקלאי עיינות. אחרי בית הספר התגייסתי לצבא בגיל 17. התגייסתי לנח"ל והצטרפנו  לגרעין ריאלי מחיפה. אחרי הצבא ומשם אנחנו הגרעין השני שישלים את ההתנחלות בקיבוץ גונן. לא היה כלום בקיבוץ, היו רק צריפים. התפרנסנו מגידולי שדה. היו צריכים לסקל את האבנים מהשדות, על מנת לגדל באדמה מטעים וגידולי ירק העונתיים ועדר בקר לבשר וכבשים. יותר מאוחר בריכות דגים.

בחורף הכל היה בוצי וכשהיינו הולכים עם מגפיים עד הברכיים ומרוב בוץ היינו מרימים את הרגל והמגף נשאר בתוך הבוץ. היינו קמים בבוקר מוקדם, לפעמים גם אחרי השמירה בלילה. עבדנו קשה, לא היה מושג של שעות עבודה אבל הייתה שמחה בלב. החיים לא היו פשוטים כי כל  הזמן היו חילופי אש עם הסורים ובקיץ היו מנצלים את הרוחות המזרחיות שקראו לזה בערבית שרקיה ומדליקים אש. כך זה גרם לשרפות של המרעה ונאלצנו לנדוד עם העדר למקומות אחרים. היינו יוצאים לכיוון רמות נפתלי. בתקופה ששרפו היינו יורדים עם העדר ונשארים שם כחודש.

חיי בקיבוץ גונן

התמונות המצורפות משקפות את התקופה שהייתה כל הזמן היו מפגיזים אותנו ואת היישובים בעמק החולה. זאת הייתה השגרה. הם הפגיזו ואנחנו החזרנו. ככה היו החיים פעם בתקופה ההיא, עד שכבשו את רמת הגולן ואז היה יותר שקט. בשטחים שהיו ביצות ייבשו את הביצות ואז עבדו בחקלאות, גידלו כותנה וכל מיני גידולים אחרים כי האדמה הייתה פוריה. באותם שטחים שפעם דגנו בהם התחילו לנסוע עם טרקטורים ומכוניות. התמונה עם הסוס זה חלק מההווי שהיה פעם – זה היה סוג של התערבויות למי יש יכולות יותר, מי יותר חזק.

התמונות משקפות את אווירת חיינו

הזוית האישית

חיים מלול:  אני נשוי לאישה מדהימה שכל הזמן הייתה לי כתף, שמה עדה. הכרנו בקיבוץ כשהיא באה לשירות לאומי.. בדיוק עמדתי לקחת חופש ולצאת למסע מסביב לעולם על אוניית מסחר. היה לי כבר תאריך לצאת למסע ואז הכרתי את עדה והחלטתי להישאר בקיבוץ. לאחר תקופה התחתנו. יש לנו ארבעה ילדים – שתי בנות ושני בנים. יש לנו 11 נכדים. כולם גרים בבת ים והבת הקטנה גרה ביבנה.