מאגר סיפורי מורשת

איך הכל התחיל ?

ההורים של אבי גדלו בפולין, בעיר קראקוב, שם הייתה קהילה יהודית מאוד גדולה והרבה בתי כנסת. הקימו שם תנועת נוער ציונית-מסורתית ששמה "עקיבא". ההורים הלכו לתנועה הזאת והתכוננו לעלות לארץ. הם היו בני 22, התחתנו ובדיוק פרצה המלחמה. אמא של אבי הייתה באושוויץ, ואבא שלו היה במחנות אחרים. הם קבעו שאחרי המלחמה הם ייפגשו בכיכר העיר בקראקוב, ואכן הם נפגשו. הם שמחו מאוד, ומשם, יחד עם הרבה ניצולי שואה אחרים, עברו לאיטליה, כדי לאפשר מעבר דרך הים, ומחוף הים באיטליה עלו לארץ.

יהדות קרקוב

 צולם ברובע היהודי בקרקוב (ויקיפדיה)

הסוכנות היהודית באיטליה הקימה מחנות עקורים לניצולים, ומשם ההורים שלו עלו לארץ, בשנת 1946. באותה תקופה הבריטים הקימו מחנות מעצר באזור עתלית למעפילים שיבואו. באיזשהו שלב המחנה התמלא ולא היה מקום לעוד אנשים, אז מי שהגיע יותר מאוחר נשלח לקפריסין. בסופו של דבר כולם עלו לארץ.

אז פרצה מלחמת השחרור. לא היה צבא גדול, לא היה נשק. המלחמה נמשכה כשנה. ההורים של אבי עברו לגור בתל אביב. עד גיל 4 אבי גר עם משפחתו בתל אביב, ואחר כך עברו לחולון. אחרי המלחמה הגרמנים נתנו לניצולי השואה כסף, על הרכוש שאבד, ומהכסף הזה הוריו של אבי הצליחו לקנות דירה. כמעט כולם שם היו ניצולי שואה. גדל שם דור של ילדים בלי סבא וסבתא, הנאצים השמידו את המבוגרים כי לא הייתה בהם תועלת. היו מעט מאוד דודים. מי שניצל היה בסביבות גיל 20 ויכול היה לעבוד.

חינוך

ילדים עד גיל 4 לא הלכו לגן. רוב הנשים היו עקרות בית ולא יצאו לעבודה. בגיל 4 הלכו לשנה לגן רשות ואז לעוד שנה לגן חובה. בגיל 6 אבי הלך לבית הספר (1956). לא היו מספיק בתי ספר, מורים ומבנים ולכן למדו בשתי משמרות. הקטנים למדו משמונה עד 12 והגדולים למדו מ-12 עד 16:00. היתה משמעת מאוד חזקה בבית הספר. בשמונה היה צלצול. מי שאיחר לא הוכנס לבית הספר, עמד בחוץ רבע שעה ואחר כך הייתה הרשמה.

שעות הפנאי

היו הרבה שעות פנאי. מכיתה א-ה למדו עד 12. לא היו טלויזיה או מחשב. היו יוצאים לשחק עם הילדים בשכונה, משחקים משחקי רחוב, שכונה, כדור, תופסת, מחבואים, מחניים, כדורגל, גולות, גוגואים בקיץ. היו אוספים כל מיני דברים. עטיפות של ממתקים, עטיפות של קופסאות סיגריות וכו'.כשהיה גשם היו משחקים הרבה משחקי חברה עם הילדים/האחים, משחקי שולחן, קופסה, קלפים, בנייה (אבני פלא). הילדים גם היו קוראים הרבה. תוך יום יומיים היו גומרים ספר. הלכו הרבה לספרייה.

טלפונים

היו מעט מאוד טלפונים ציבוריים. לשכונה שלמה היו אולי טלפון או שניים. כל השכונה היתה באה לאבי לטלפן. היה טלפון חוגה. לא אמין, עם הרבה תקלות, היה צריך לחכות הרבה זמן. גם בצבא לא היו טלפונים, אז היו מדברים עם הבית פעם אחת בערך.

חורף

היו מחממים את הבית עם תנור נפט. היו מוכרים נפט ברחוב בג'ריקן (פח). התנור היה מחמם אבל בעיקר מסריח. החשמל היה מאוד יקר.

קיץ

לא היה מזגן בשום מקום, היה מאוורר. היו מקומות ששמו רשתות על החלונות ובפנים מלא קש, ובפנים צינור שהרטיב את הקש, וכשהייתה רוח נכנס אוויר קר לבית.

מפגשים משפחתיים

לא היה רכב. אם עשו מפגשים משפחתיים אז אנשים נסעו אחד לשני לישון כמה ימים וככה היו מבלים בחופשות. גם בחגים. בדרך כלל בפסח עשו מפגש גדול עם כל המפגשים. התחבורה הייתה קשה ואיטית.

רדיו

היו מקשיבים לרדיו, היו תכניות מעניינות, תסכיתים, חדשות, תכניות שירה וזמר.

עבודות בית – הילדים עזרו בבית, עזרו לנקות, עזרו בקניות.

תיכון

בזמן התיכון אבי היה חניך בתנועת נוער הצופים. בתיכון, בשנתיים הראשונות כולם למדו אותו דבר (ט-י). אחר כך התפצלו למגמות – מגמה ריאלית (מוגבר במתמטיקה כימיה פיזיקה), מגמה סוציולוגית, מגמה ספרותית ומגמה ביולוגית. כל אחד בחר מגמה אחת, ואבי הלך למגמה ריאלית, התעניין בהנדסה וזה היה הכיוון שלו. תלמיד שהפריע בתיכון פשוט "העיפו" אותו מבית הספר, כי לא היה חוק חינוך חובה. מי שפרש מבית ספר עיוני הלך לבית ספר מעשי.

שירות צבאי

כולם אז הלכו לצבא, גם הנשים. מי שלא הלך לצבא התבייש בעצמו והרגיש חריג בחברה. בצבא אבי הלך לגרעין של הנח"ל נוער חלוצי לוחם. הייתה להם קבוצה מאוד מגובשת שהתחילה עוד ביסודי. אבי הלך לגרעין של הצופים שהיה מיועד לקיבוץ על יד זכרון יעקב. חלק מהשירות היה בקיבוץ "קליה". הם הקימו את הקיבוץ הזה על יד ים המלח. בשנה וחצי האחרונות יש בנח"ל מסלול שנקרא "נח"ל מוצנח". גדוד של חטיבת הצנחנים. הוא סיים את השירות הצבאי בשנת 1971.

הוא עבד עד ספטמבר 1972, אז הלך ללמוד באוניברסיטת תל אביב בפקולטה להנדסה. ב-8 באוקטובר 1973 אבי היה אמור להתחתן עם החברה שלו שהכיר בצבא. ב-6 באוקטובר באותה שנה פרצה מלחמת יום כיפור. אבי דחה את חתונתו, וגויס למילואים. המלחמה היה מאוד אכזרית ונהרגו יותר מ-2,000 חיילים, מתוך כ-2 וחצי מיליון תושבים. לא היה אחד שלא הכיר מישהו שנהרג במלחמה הזאת. שני חברים של אבי נהרגו במלחמה הארורה.

חתונה

שלושה שבועות אחרי המלחמה אבי התחתן. החתונה היתה צנועה מאוד. אסור היה להדליק אורות או לנגן מוזיקה.

החיים בערד והעבודה בכור

אבי סיים את הלימודים בשנת 1976 ועבר לגור בערד, ליד ים המלח – שם גרו 36 שנה, עד שנת 2012. באותה שנה נולד הבן הבכור שלהם. השני נולד ב-1979 והשלישי נולד ב-1985. כולם נולדו בערד. ערד הייתה עיר מדברית מאוד קטנה בראשית דרכה. נמצאת בגבול בין מדבר יהודה לבין באר שבע. פעם ב-10 שנים יש שלג בעיר המדברית. נמצאת בגובה של 600 מ'. היא הוקמה בשנת 1963-4. כולם היו שם אנשים צעירים עם ילדים קטנים. אבי עבד בכור האטומי בדימונה. ערך מחקרים גרעיניים. בכור מתקיימים תהליכים של פיצוח גרעיני ליצירת אנרגיה גרעינית. אבי למד הנדסת מכונות.

אשתו של אבי עבדה בתיכון היחיד בערד, עם 1400 תלמידים בערך. החיים שם לא היו קלים כי זוהי עיר מדברית והטמפרטורות מאוד קיצוניות. ביום חם נורא ובלילה קר. האקלים שם יבש, וזה היה טוב מאוד לחולי אסטמה. הביאו לשם הרבה מאוד חולי אסטמה לגור, והם הבריאו.

תהליך חברתי במדינה

עד מלחמת יום כיפור החיים בארץ היו פשוטים יותר. היה יותר שיתוף וסולידריות בין האנשים. היו פחות קנאה, פחות הקצנה ופחות מתחים. ככל שהשנים עברו המדינה עברה איזשהו תהליך של הקצנה בין עדות, חילוניים וחרדים, ערבים ויהודים.

מלחמת ששת הימים

עד מלחמת ששת הימים (1967) המדינה הייתה קטנה. אחרי המלחמה המדינה כבשה את שטח סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן. בשביל להחזיק את כל השטח הגדול של המדינה, היה צריך הרבה מאוד כוח צבא. כל שנה אבי היה יוצא לפחות לחודש מילואים. כך זה היה עד הסכם השלום עם מצרים, כעשר שנים לאחר מכן, אז החזירו את סיני למצרים.

כיום אבי תושב רחובות. מתנדב בבתי הספר השונים בעיר ועוזר לנוער בסיכון ובעמותת אור ירוק, כי "אני רואה בזאת שליחות".

שמחנו לגלות אדם מיוחד ואכפתי לאנשים מסביבו. תיעוד חייו הייתה חוויה שלא נשכח לעולם.

העשרה

יהדות קרקוב: "הקהילה היהודית של קרקוב הייתה אחת הקהילות היהודית החשובות בפולין לפני השואה. קרקוב, הממוקמת בדרום פולין, היא העיר השנייה בגודלה בפולין, ואחת הערים העתיקות בה. יהודים ישבו בעיר החל מתחילת המאה ה-11."

תשע"ה, 2015