מאגר סיפורי מורשת

מקור השם

מקור השם שלי (רחל) הוא על שם סבתי (אימא של אימא שלי).יש לי שם חיבה, והוא : "רוחקה" שכך קוראים לי כל מכירי ונכדי. גיסין זהו שמו המקורי של משפחת בעלי אלדד. המשמעות ההיסטורית של שם המשפחה היא – אחרי גירוש ספרד, עברה המשפחה בעיר "גיסן" שבגרמניה, בדרכה לאוקריאינה, ושם קיבלה המשפחה את שמה, גיסין. (לפני כן, לא הייתה שם משפחה לשמנו). שם המשפחה הקודם שלי הוא: דודזון. לפני כן, שם המשפה של סבא שלי מנחם, היה ריבקינד. בעלייתו לארץ (1889), הוא ברח מצבא הצאר ברוסיה, ולקח תעודת זהות של מישהו בשם "דודזון" וכך נשאר כל חייו, ובני משפתו גם כן.

סבתא נולדה בראשון לציון דור 4 בארץ. הוריי היו: אמי: לאה (משפחתה הייתה הרשלר) ואבי: אבנר דוידזון. אבי נולד בראשון לציון בשנת 1910,  אמי לאה נולדה בראשון לציון בשנת 1914. אבי היה הילד השביעי במשפחתו. אביו מנחם מנדל דוידזון נפטר ב-1911 כשאבנר היה בן שנה, והוא גדל יתום עם אמו חיה ואחיו. הם היו חקלאים ואחרי שאביו של אבי נפטר כל הילדים הגדולים יצאו מהלימודים ועבדו במשק. בנוסף, אבי אבנר כשגדל למד בבית ספר "חביב", בית הספר הראשון בראשון לציון וכבגר למד חקלאות במקווה ישראל. כמו כל אחיו, יואב, אבישי, ועשהאל (בתנך הם בני צרויה). אבנר בתנך הוא אבנר בן – נר. אבנר בתנך רב עם האחים צרויה, וגם הרג את עשהאל, אך אצלנו במשפחה הם אהבו מאד אחד את השני עד מותם. לאה אמי נולדה בראשון לציון, בת ליעקב גד ורחל לבית הלוי. אני קרויה על שם סבתי.

שורשי

נולדתי בשנת 1936, בתאריך 10.6 (כ' בסיוון). אני מציינת את יום הולדתי כל שנה, והשנה במיוחד, כיוון שמלאו 80 שנה בדיוק (אני לא מאמינה!). אני ילידת ארץ ישראל, דור שלישי בראשון לציון. סבא רבא רבא שלי נולד ברוסיה, שביבשת אסיה, ועלה לארץ. אני בת בכורה להוריי שנולדו שניהם גם כן בראשון לציון. הייתי גאה מאד ביקב של ראשון, כשסבא רבא שלי היה הרב שאחראי על כשרות היין ביקב. בלי חתימתו היין לא היה נמכר ליהודי חו"ל. שנה וחצי אחרי, נולד אחרי מנחם (על שמו של סבו) וגדלנו שנינו כמו תאומים. אחותי יעל נולדה 8 שני אחרי , ואהבה גדולה ורבה הייתה בנינו. אמי לאה שנולדה במושבה בעיר גדלה אצל הסבא והסבתא לאחר מות אמה. אביה נסע לדרום אפריקה לעיר קייפטאון ושם נולדו לו ילדים נוספים.

החצר החקלאית

יש לי חפץ מהילדות שזכור לי. החפץ הוא חקלאי. מחרשה שחרשה בכרם ובפרדס והייתה עשויה מברזל. היה לה סכין חד מאד. כילדה ,  אסור היה לי לגעת בסכין החדה של המחרשה, אך, אהבתי ללכת אחרי הסוסה שמשכה את המחרשה ויצרה תלם עמוק לאורך הפרדס. הוא היה שייך למשק של הוריי ולא קיבלתי אותו אישית, אולם, מאד אהבתי את עבודת השדה, ואהבתי ללכת אחרי המחרשה מגיל צעיר. החפץ שמור עדיין בכניסה לבית הוריי ברח' הכרמל 10 בראשון. בחצר החקלאית שלנו הייתה רפת גדולה עם המון פרות, הייתה אורוות סוסים , לול ענק מלא תרנגולות, ושובך יונים. אני הייתי אחראית על הוצאת הביצים מהלול, החתמתם והובלתי אותם בכל יום, אחר ביה"ס, למשרד של החקלאים, שם ריכזו את התוצרת, ומכרו ביחד עם שאר התוצרת של המושבה. התקופה הייתה תקופת צנע , לא יכולנו לקנות כל דבר שרצינו, אלא לקבל תמורת מה שנתנו.

ילדותי

המאכלים האהובים עליי מילדותי הם: חמין (צ'ולנט), מרק עוף עם כופתאות (קניידלך), סלט ירקות, סלט פירות. השירים ששרו לי לפני השינה היו: יחלילי ימלילי יחוו גא מוסה, מי הילדה הכי יפה בגן, נומי נומי, קן לציפור, נחליאלי , לפרדס יצאתי ועוד. אבי היה מחלל לי בחליל ושר את המילים. היום אני נהוגת לזמזם את המנגינות. אני לא זוכרת את מילות השיר. הייתי שרה גם במכבי הצעיר שם ביליתי את כל ילדותי ונעוריי. אני אהבתי דומינו, קפיצה בחבל, לוטו של צמחי ארץ ישראל, מחניים, אבן נייר ומספריים, חמור ארוך, אן דן דינו, מחבואים ועוד. שיחקתי עם חברותיי וילדי כיתתי וגם עם בניי דודיי. שיחקתי בחצר ביתי, בחצר בית המכבי הצעיר ועל גבעת הצבועים ששם בלילות הגיעו צבועים לטרוף. כיום אני מלמדת את נכדיי משחקים כיפיים כמו:  משחק האגוזים, פינג פונג ומחבואים. היו לי תחביבי איסוף , הייתי אוספת עטיפות של מסטיקים, קראנו לזה "פרסים" , הייתי אוספת צמר מסוודרים ועוד. הייתה לי חבורה בשם "חבורת הטבע" קבוצה שהלכה בהדרכת מורים לבקר בשדות לראות צמחים שונים ולהכיר ציפורים לפי עונות. בלילות היינו הולכים לפגוש את הצבועים וחיות לילה אחרות. היינו גם ליד בית הקברות של ראשון ושיחקנו שם. (זה היה מפחיד!). הלכתי לגן הילדים המושבה בראשון לציון. אני זוכרת המון משחקי ילדים ששיחקנו בהיותנו בגן, ואני זוכרת את הגננת שלי יהודית וכמעט כל הילדים בגן שלי,  שלמדו איתי גם בהמשך בבית הספר העממי לבנים ולבנות שנקרא מאוחר יותר בית הספר "חביב". ומשם לגימנסיה הראלית בראשון לציון. אני זוכרת מצוין את זה שבחרו אותי לאגודת הבריאות והייתי מגיעה לכיתות הנמוכות כדי לבדוק להם את שקיות האוכל, האם יש להם מפיות, האם ציפורניהם קצוצות ונקיות, וזו הייתה התנדבותי הראשונה בחיי. אני זוכרת גם את ההפצצה על המושבה ראשון, בשנת 1948 במלחמת השחרור, והייתי ילדה בת 12, בכיתה ו' של בית הספר וכולנו התחבאנו במרתף בית הספר עד שבאו לקחת אותנו הביתה. כשבאנו הביתה נכנסנו מיד לתעלה בחצר כדי להישמר מפני הפצצות הנוספות. לי לא עשו טקס בת מצווה, מכיוון שאבי אבנר שהיה חייל קצין בכיר בצה"ל הוא נפצע במשלט שעליו שמר ( משלט בית דרס) והיה פצוע מאד קשה, הוא עלה על מוקש נעל ונפצע בכבד, ובמשך שנה שלמה שכב בית חולים ועבר טיפולים רבים עד שהצילו אותו (זו הייתה שנת בת המצווה שלי, ואף אחד לא חשב לרגע על חגיגות).

חפצים מדור לדור

יש לי שעון תלוי מזהב טהור על שרשרת ארוכה מאד מזהב טהור גם כן שנוצר ב 1896 והוא k)14k= קראט), שהיה של סבתי , שנקראתי על שמה : "רחל" סבתי נולדה לפני יותר ממאה שנה ביקב של ראשון לציון. סבתי נפטרה בגיל 24 ממחלת חום וגרון (כיום נקראת המחלה: " דיפתריה"). אמי הייתה אז בת ארבע שנים. היא ידעה כאשר תיוולד לה בת היא תקרא לה על שם אמה ותיתן לה את השעון ששמרה לה.

צבא

לצבא הלכתי לאחר שסיימתי את סמינר לווינסקי בתל אביב, ושלחו אותי לקורס קצינות. אחרי 4 חודשים קשים ומייגעים פיזית, עברתי בהצלחה וקיבלתי תפקיד של קצינת ח"ן (חיל נשים) וסעד. התקופה הייתה תקופת מלחמת סיני , ותפקידי דרש ממני לבקר פצועים בביתי חולים, ולהודיע למשפחותיהם. בתקופה זו, הכרתי גם את בעלי אלדד, שלאחר מכן נישאנו זה לזה. אלדד היה רס"ר בצבא בחיל התותחנים, ושירת במילואים לאחר שחרורו הרבה שנים. אני זוכרת מתקופתי הצבאית שמונתי להיות שופטת בשיפוט מהיר של חיילות שהלכו בלי כובע ונתפסו,  ע"י המשטרה הצבאית. אחרי שנישאנו, נולדו לנו שלושה בנים, ועשרה נכדים וזו המשך השושלת שאני כל כך גאה בה.

הקמת המוזיאון לתולדות ראשון לציון

חיי לא נגמרו רק בזה………… הקמתי את המוזיאון לתולדות ראשון לציון ואספתי סיפורים מכל בני המושבה. יצרנו אלבום משפחות ענק ששימש כדוגמה לכל היישובים מסביב, כגון: זכרון, מזכרת בתיה ועוד. כיתות בתי הספר באות עוד היום לבקר במוזיאון וללמוד ציונות מהי. כל כך הרבה גאווה אני מרגישה במפעל הזה ואני מקווה שזה לא ייפסק לעולם!

אהבת הארץ

צעדנו ברגליים בכל שבילי הארץ מדרום לצפון ונהנו מהנוף, מהחברים שהלכו איתנו ואין כמו ללכת ברגל בשבילים ורחובות כדי להכיר את ההתיישבות, את הערים ואת הנוף.

הזוית האישית

סבתא רחל: וואו….. אני חושבת שהקשר הרב – דורי מאד חשוב לכל הדורות. גם לסבים ולסבתות וגם לנכדים. יש כל-כך הרבה אהבה בחדר הכיתה ואנחנו עם האהבה הזו ההולכים הביתה וממשיכים. אני מלאת תודה לעילי על זה שהוא בחר בי. תודה גם ליעל על הזדמנות שהיא נתנה לנו ועל סבלנותה. אני כאן בפעם השנייה וזה מעניין ומסעיר.

עילי: אני שמח כל כך שעברתי את הפרויקט הזה ביחד איתך. למדתי כל כך הרבה ואני מתרגש. אני חושב שפרויקט כמו זה חשוב לכל ילד וסבא סבתא מכיוון שכל אחד לומד מהשני וכך מתקרבים. תודה רבה!