מאגר סיפורי מורשת

.אני אביבה אלופי, סבתא של אליענה

נולדתי בחיפה בתקופת המנדט הבריטי, גרנו בחדר אחד ללא מטבח

 

אני זוכרת את הלילה שבו הוכרזה באו"ם זכות העם היהודי להקים מדינה בארץ ישראל: תאריך: כ"ט בנובמבר 1947. אבי הניף בחלון דירתנו את דגל התכלת לבן שנתפר במיוחד ליום זה, ולקח אותי למעגלי הרוקדים ברחובות. הנפנו דגל זה בימי העצמאות משך 30 שנים, והוא  שמור אצלי עד היום, כ- 70 שנה.

 

הורי, פרומה וגדליהו, עלו לארץ ישראל מוורשה פולין, מיד לאחר חתונתם. הם הגיעו לנמל חיפה במוצאי יום כיפור תרצ"ז, בתקופת המאורעות. סיפרו לי כי עקב הפרעות של הערבים בחיפה לא יכלו לרדת אל החוף במשך יומיים. הורי לא עברו את השואה אך חוו את האסון שפקד את משפחותיהם שנשארו בפולין.

 

נולדתי שנה לאחר נפילת גטו וורשה, באביב1943 .  נספו למשפחתי  עשרות קרובים. מעולם לא זכיתי לראות אף סבא וסבתא. קראו לי אביבה,לסמל את תחילת החיים בישראל. בילדותי לא דברו על שואה, והורי רצו לגדלני בשמחה. אך קיבלתי מתנה,בגיל 5, ספר,השמור עמי מאז,"סבא ירח". בספר מסופר על היתומים הרבים שנותרו לאחר השואה, והם מחפשים דרכם לארץ, ואף ילדים עוזרים להם .בשנת 1946, כאשר התברר כי לא נשאר שריד למשפחתנו החליט אבי, וקרוביו הבודדים בארץ ישראל , שנותרו מכל המשפחה  הענפה שהושמדה, לעברת את שם המשפחה שלנו ל"אלופי". השם הורכב מאותיות שם המשפחה הקודם "לאופגס": "ואתה אנוש כערכי, אלופי ומיודעי" אמר דוד המלך. אני זוכרת את ימי השלטון האנגלים: את שעות ה"עוצר" הרבות.האנגלים גם לקחו את אבי שהיה פעיל ב "ההגנה" לחקירה, יחד עם כל הגברים בבניין בו גרנו. שמחנו כשחזר בשלום. וזוכרת את האזעקות ולילות האפלה במלחמת השחרור, ואת הריצה למקלט בבית השכן ואת הישיבה על הרצפה,כאשר לא הספקנו לרוץ למקלט

 

כאשר הבריטים עזבו והתושבים הערבים ברחו מחיפה, ומלחמת השחרור הסתיימה, היתה לכולם תחושת בטחון. לא פחדו להשאיר ילדים בלי השגחה בחצרות וברחובות ואף לא נהגו לנעול דלתות. כל ילדי השכנים שחקו יחד. אז עברנו לדירת שני חדרים בבית חדש וקבלתי חדר משלי, עד שאספה אמי לחדרי עולים חדשים. לעולים  הרבים שבאו אז למדינת ישראל חסרו דירות ובנו עבורם מעברות, לתקופת מעבר.

 

במעברות שררו צפיפות באוהלים, בבדונים, בפחונים, בצריפים, ולא היו מים זורמים, ולא חשמל. גם חברתה  הטובה של אמי מבית הספר בפולין, שוכנה במעברה עם בנה בן הארבע. ואותם הזמינה אמי לביתנו. התחילו לדבר בבית פולנית. אני בכתה א' שעד אז שמעתי רק עברית, למדתי את השפה הזרה מהר. גם השכנים בבית החדש דברו שפות רבות שלא שמעתי קודם בבית: אידיש, גרמנית ועוד. שמעתי ולמדתי יותר מהר מאשר השכנים למדו עברית. בשפות אלו ספרו על ימי המלחמה והשואה, בעברית עדיין שתקו.

 

זו הייתה תקופת מחסור כללי גם של מצרכי מזון, כלי בית, בגדים, רהיטים, ניר, שנקראה "צנע" חיים בצניעות, מחוסר ברירה. בבית הספר, מכתה א' עד ג' כתבנו במחברות קטנות: 1/2 מחברת, שהמורה חלקה. בית הספר שלנו היה בית מגורים: עם כתות קטנות אפילו במרפסת ובמטבח לשעבר. למדנו בשתי משמרות. במשמרת הבקר או במשמרת אחה"צ. לבית הספר הלכתי יום יום ק"מ לכל כיוון. וגם לשעורי  ספורט הלכנו, חסר בביה"ס אולם התעמלות והשתמשנו באולמות של קבוצות הספורט: מכבי, הפועל, הכח. בקיץ נסענו לבריכה לשעורי שחיה. רק בכתה ח' עברנו בשמחה לבניין בי"ס חדש. תמיד קבלנו הרבה שעורי בית, אך נותר זמן למשחקים.

טלפון וטלוויזיה לא היו עדיין.

 

 

 

בבית הספר העממי,( 8 שנים) למדנו מלאכה, חקלאות, תזונה, בישול, זהירות בדרכים. נבחרתי לגזברית הכתה וגם כעוזרת לספרנית. אחות בית הספר הפעילה את אגודת הבריאות והיינו עוזרים לה בהפסקות בתורנות.בעת הלימודים בתיכון (4 שנים) השתתפנו בשעורי גדנ"ע. יצאנו לאימונים במחנה מיוחד. למדנו לירות ולהטיל רימון – כמעט טירונות. הכינו אז את התלמידים הבוגרים לעזר לצה"ל.  היה חשש ממלחמות נוספות, שאכן פרצו.

בחופשים נסעתי עם הורי לטיולים באוטובוסים או במשאיות-ספסלים, ללא מיזוג. הגענו למטולה, לאילת ומצדה

אחרת הייתה ההרגשה במלחמת יום הכיפורים. הייתי רופאה וראיתי מקרוב את האבדות בצפון. הייתה תחושת חרדה איומה, לגורל העם ולמדינה.

לאחר המלחמה נישאתי. שנה אח"כ נולד דודך אמיר ושנה לאחריו, אמך אורלי. ומכאן אמא תספר.

 סבתא אביבה ואליענה בתכנית הקשר הרב דורי 

בית ספר "נתיב אליעזר כרמל" – מרכזת התכנית אביבה אליה שניר