מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה בוטמן. שם משפחתי לפני החתונה היה גורארי'ה. נולדתי בתל אביב, ישראל, להוריי ר' חיים שמריהו וחיה שיינא מיכלא. משפחתי מונה שש נפשות: הורים, שלוש בנות ובן, כאשר אני הקטנה מתוכם.

לפני מלחמת העולם השנייה משפחתי גרה בריגה שבלטביה, שם שהו משפחות רבות מחסידי חב"ד. זמן קצר לפני המלחמה הורה הרבי הריי"צ- רבי יוסף יצחק מליובאוויטש- למשפחתי לעזוב את ריגה ולעלות לארץ ישראל. בזכות זה משפחתי ניצלה מהמלחמה. לצערי, משפחתה של אמי לא זכתה להגיע לארץ ישראל וכולם ניספו בשואה, הי"ד.

כאשר עלינו לארץ, בחרה משפחתי להשתקע בתל אביב מכיוון שהיו שם (יחסית) הרבה משפחות חב"דיות שהתגוררו באחדות נפלאה כמו משפחה אחת גדולה. משפחות אלו הוו דוגמא לכך שמה שהרבי אומר מקיימים בקבלת עול ובלי הרהורים.

ילדותי

בילדותי אהבתי מאוד לבשל, הייתי עוזרת לאמי לבשל ולאפות ובילינו יחד שעות רבות במטבח. נהניתי מאוד להיות עם אמא וללמוד ממנה את עבודות הבישול ואמא שלי הייתה מרוצה מהעוזרת הצמודה. אהבתי מאוד גם לקרוא, בעיקר סיפורים על החיים שהיו פעם. היום, יש שפע רב של ספרי קריאה דתיים, חרדיים ואפילו ספרים מהוצאות חב"דיות, לכל הגילאים ולכל הסגנונות. בעבר לא היה את השפע הזה, ולכן היה קשה לי לבחור ספרים, המבחר היה מצומצם. אז לא הקפידו על צנזור תוכן הספרים כפי שמקובל היום, ולא היו לנו ספרים דתיים ברמה טובה לקרוא.

למדתי בבית ספר בית יעקב ששכן בתוך בניין דירות. כשלא יכולנו ללמוד שם, היינו יוצאים החוצה, שמים את הילקוטים על הברכיים ולומדים. בילדותי ארץ ישראל הייתה מאוד מצומצמת ולא מפותחת, למשל לא היה טלפון. במשך הזמן הכל צבר תאוצה מאוד לא נורמלית והתפתח במהירות. גם היום, הטכנולוגיה מאוד מתפתחת ואין סוף לדברים. אני לא עוקבת, גם לא מתחברת לטכנולוגיה המתקדמת, אני אוהבת פלאפון מקשים פשוט והכל פשוט, אין לי וואצפ או הודעות, מי שצריך אותי שיצלצל.

הוריי

הוריי היו נחשבים כגבירים חשובים ועזרו להרבה אנשים, הם הוציאו את כספם הרב לתמיכה ולחסד. אבי עבד בסוכנות "דובק"- חברת הסיגריות הראשונה בארץ. בשנת תש"ח, כשהייתי בת עשר, אבי טס לרבי בראש השנה לרבי. והיה מהראשונים שזכו לכך. כשחזר כולם היו מלאי התרגשות ורצו גם הם להרגיש מעט את הקדושה, לכן כשנחת כולם חיבקוהו ונגעו בו.

הנתינה ומעשי החסד

ר' מיכאל דבורקין היה חסיד שעלה מרוסיה והתגורר בתל אביב ובכל יום היה מגיע לאכול ארוחת צהריים בביתנו. פעם אחת, לאחר שסעד אצלנו את ארוחת הצהרים, אמר ר' מיכאל לאמי שהוא לא מרגיש טוב ויצא מהבית. אמא שלי לא הבינה לאן הוא הולך ורדפה אחריו, כי טלפונים לא היו. כשמצאה אותו אמרה לו – "אתה מרגיש לא טוב אז בוא תשכב אצלי בבית". הבית שלנו היה דירה של שני חדרים, אז הוא ישן במטבח ואנחנו ישנו בחדר האוכל. כשבדקו אותו ראו שיש לו חום גבוה, ולבסוף התברר שזו דלקת ריאות. לא הייתה דרך לטפל בו מכיוון שלא הייתה אנטיביוטיקה. פנצלין הייתה התרופה המקובלת באותו זמן, אך היא הייתה קיימת רק באמריקה ולא הייתה לנו אפשרות להשיגה. הוא שכב שלושה חודשים וטופל על ידי אחות פרטית, ואת הילדים פיזרו ב­­­­­בתים של קרובי משפחה.

אימא שלי הייתה אישה מאוד מסודרת ודאגה לכל ילד לכל צרכיו, לכך שנכין שיעורים ואת שאר המטלות שלנו. היא דאגה והקפידה שילד לא יאחר לבית ספר. אפילו בתקופה שר' מיכאל דבורקין לא הרגיש טוב והיא הייתה עסוקה מאוד ודאגה לו, היא בדקה שאנו מכינים את שיעורי הבית במלואם ושלא נחסיר בכלל. בנוסף לכך, היא הייתה תמיד דואגת לעוד הרבה ילדים. אני זוכרת שלפני החג היא קנתה לי שמלה שהייתה מצרך מכובד ויקר, וקנתה שמלות לילדות נוספות שהיו מעוטי יכולת.

גאווה יהודית חסידית

ההתקשרות לרבי וההתמסרות לדבריו היו חלק בלתי נפרד מחיינו והוריי היו סמל לחסידי חב"ד שעושים רק את מה שהרבי אומר. מיד לאחר שאבי קם על רגליו והתבסס בפרנסה, הוא נסע לרבי. אבי עבד מאוד קשה וניסה כל מיני עבודות. הוא עבד בסבלות, אחר כך בבניה, אך הוא לא היה כשיר לזה. הוא ידע שהפרנסה זה דבר מאוד חשוב ונזהר מאוד מ'בל תשחית'. גם אני עד היום משתדלת לא לזרוק סתם דברים, ולעשות הכול עד הסוף.

תל אביב הייתה עיר חילונית, וכשהלכנו עם גרביים בקיץ כולם הסתכלו עלינו מוזר ובפליאה. למרות זאת מאוד שמרנו על התורה והמצוות והיינו גאים בכך. עם זאת, היו גם קשיים רבים. לא קל ללכת ברחוב כשאנשים צוחקים עליך. פעם אחת, כשהלכתי עם חברתי ברחוב, מישהי שאלה אותנו: "האם לאימהות שלכן לא אכפת מכן שהן מלבישות אתכם ככה?" לבשנו כמובן בגדים צנועים והכל ארוך. חברתי ענתה לה באומרה: "לחיילות שהולכות ארוך ועם בד עבה ולא נוח, גם אותן את שואלת אם לא אכפת מהן?" האישה ענתה שזו התלבושת שלהן וחברתי המשיכה ואמרה: "נכון, זוהי גם התלבושת שלנו!"

בצעירותי הטלפון היה דבר נדיר. בתחילה היה טלפון בכל עיר או בכל שכונה וכדי לדבר בטלפון היה צריך להזמין מראש ולהגיע למקום שבו הוא נמצא בזמן, כי אם אחרת פספסת את השיחה. רק לאחר מאמצים רבים אמי הצליחה להשיג טלפון בשביל המשפחה.

נישואיי

בשנת תשט"ו פרצו פדאיונים, מחבלים ערבים, לבית ספר למלאכה בכפר חב"ד, הם הרגו מדריך וארבעה עשר ילדים. הרבי שלח קבוצת חסידים כדי לנחם ולעודד את תושבי כפר חב"ד, בין השליחים שהגיעו היה גם בעלי לעתיד.

באותה תקופה אחי היה באמריקה, והוא אמר לאבי שבחור טוב מגיע לארץ ישראל, וכדאי לבדוק את ההצעה הזאת בשבילי   כך נפגשנו. בעלי חזר לרבי וביקש את הסכמתו לשידוך. גם אני כתבתי לרבי והרבי נתן את הסכמתו והוסיף: "הפלא שלא מזכירה דבר מנשי ובנות חב"ד, ובוודאי שבפעם הבאה תזכיר על הפעילות". לאחר זמן מה השתדכנו.

בשנת תשי"ז בגיל 19 התחתנתי עם בעלי שלום דובער בוטמן בתל אביב. הייתה זו חתונה יפה מאוד. לאחר החתונה עברנו לגור באמריקה. חיפשתי עבודה, עדיין לא היה שם בית ספר 'בית רבקה', ולכן נסעתי ללמד בבית יעקב בבורו פארק. לימדתי שם עד שהרבי הורה לבנות תיכון 'בית רבקה' ואני לימדתי אנגלית. ב"ה הוא גדל יפה משנה לשנה וביקשו ממני לנהל אותו וכך היה, השקעתי בו הרבה. היום, המנהלות שלו הן התלמידות שלי.

העלייה לארץ

בארצות הברית ילדתי את חמשת ילדיי, ארבעה בנים ובת. חודשיים אחרי הולדת התאומים (האחרונים) עלינו לארץ ישראל, והחלטנו לגור בתל אביב, ששם אבי ואחיותיי גרו. כשהגענו לתל אביב, ישראליק הבכור היה בן 10, יוסי הבן הבא אחריו היה בן 9, מיכלא השלישית היתה בת 5 ויהודה ויוחנן התאומים היו בני חודשיים.

מיד כשהגענו לארץ, לא היה טלפון, ואני הפעלתי פרוטקציות על מנת שכן יהיה, מכיוון שבאמריקה היינו רגילים לטלפון נגיש בכל בית. כאשר היינו צריכים לקרוא לרופא, לא הייתה דרך לעשות זאת וזה היה קשה. אני הייתי עם תאומים בני חודשיים בבית ולא יכולתי לצאת מכיוון שבעלי היה בעבודה.

בארץ הבנתי שההוראה היא לא בשבילי, גם כי היו לי ילדים קטנים וגם מפני שבארה"ב התמסרתי כל כך לבית ספר. ניסיתי לעבוד במספר דברים אך לא הסתדר לי, לבסוף החלטתי לחזור להוראה ולימדתי ב"בית יעקב" אנגלית. לא רציתי לקחת חינוך, כי לא הרגשתי קשורה לבית הספר. אח"כ התחברתי לנשי חב"ד והפכתי להיות פעילה בארגון.

חינוך הילדים

בתל אביב היו משפחות של חסידים והייתה קהילה נחמדה, אך לאט לאט כולם עזבו את העיר בגלל המחירים, חלק עברו לכפר חב"ד והיו כאלה שטסו לגור קרוב לרבי. כשהגענו לתל אביב הייתה לנו בעיה שלא חשבנו שנתקל בה – לא היה במקום חיידר חב"ד לבנינו ישראליק ויוסי, שלחנו אותם ללמוד ב"בעלז" וכן את שני הבנים הבאים אחריהם. בעירנו רוב ההורים היו מבוגרים ולא היו ילדים בגיל של ילדיי.

כשילדי גדלו והגיעו לגיל ישיבות, שלחנו את ישראליק לישיבה קטנה בלוד ואת יוסי הקטן ממנו, שלחנו לישיבת 'תורת אמת' בירושלים, מפני שהפרשי הגילאים ביניהם היו קטנים ולא רצינו שתתפתח תחרות וקנאה ביניהם. הם הצליחו מאוד בלימודיהם ועשו חייל. עוד בהיותם בחורים לפני 'קבוצה', הם טסו לרבי כמה פעמים. זה היה די יוצא דופן, אך אנחנו היינו חייבים לספק להם את זה כפיצוי על ההתנתקות מהרבי מבחינה פיזית. כמובן שהם חזרו מלאי התלהבות וחום חסידי.

ילדיי בשליחות

כשישראליק הבכור היה בן 22, הוא השתדך בשעה טובה עם שפרה מרינובסקי והם השתכנו בכפר חב"ד, שם היא המשיכה ללמוד בסמינר והוא למד בכולל. לאחר זמן מה הם נתבקשו לצאת לשליחות, שהייתה מהשליחויות הראשונות. הם החליטו לצאת לשליחות בנהריה בצפון הארץ שהייתה עיר מאוד מטופחת ומנוכרת מדת. ישראליק היה מסדר קידושין להרבה מאנשי העיר, והפך את העיר מן הקצה אל הקצה. היום ב"ה יש בנהריה שלוחי חב"ד שעושים פעילות יפה, ומקרבים אנשים לתורה ומצוות. ישראליק נסע כמה פעמים לרבי לתשרי ובתקופה ההיא זה היה מאוד חדש ומיוחד, ומי שזכה לכך היה לו זכות גדולה.

כשיוסי הבן השני היה בגיל 23 הוא השתדך עם לאה, תלמידת בית חנה והם גרו בחולון ומשם עברו ללוד. שם הוא התמנה למשפיע בישיבה קטנה, תפקיד אותו הוא ממלא עד עצם היום הזה. הוא מתייחס מאוד יפה לכל בחור כמעט באופן אישי ודאג שכולם יהיו מרוצים ויעלו בלימוד התורה.

יש רגעים שאני שואלת את עצמי, למה הילדים לא מתקשרים? למה הם לא מגיעים הרבה לבקר? אך כשאני נזכרת שהילדים שלי עושים עבודת קודש כשליחי הרבי ברחבי הארץ, שבני משפיע על בחורים ושהם מקרבים אנשים לתורה ומצוות, אני מתמלאת באושר ומבינה שזו זכות גדולה לעשות את מה שהרבי אומר וזו היא המטרה!

ב"ה כיום משפחתנו מונה 41 נכדים ו-36 נינים בלעה"ר.

הזוית האישית

יש רגעים שאני שואלת את עצמי, למה הילדים לא מתקשרים? למה הם לא מגיעים הרבה לבקר? אך כשאני נזכרת שהילדים שלי עושים עבודת קודש כשליחי הרבי ברחבי הארץ, שבני משפיע על בחורים ושהם מקרבים אנשים לתורה ומצוות, אני מתמלאת באושר ומבינה שזו זכות גדולה לעשות את מה שהרבי אומר וזו היא המטרה!