מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה קרביצקי. נולדתי ברוסיה בשנת 1936 בעיר לנינגרד להוריי ר' אברהם מנחם מענדל ומרת נחמה רובשקין. נולדתי למשפחה שומרת תורה ומצוות המשתייכת לחסידות חב"ד.

היו לי שתי אחיות רחל לאה שתחי' אם לעשרה ילדים, ואחות נוספת שנפטרה. ברצוני לספר מעט על אחותי כמצבת זיכרון לעילוי נשמתה: במלחמת העולם השנייה ברחנו מלנינגרד כאשר הופצצה על ידי הנאצים. נסענו ברכבת רק נשים וילדים, והגענו לצ'ילבנסק שם גרה דודתי אחות אבי. שהינו שם מעט זמן ועברנו משם לסמרקנד – שם נולדה אחותי הקטנה. אך לדאבוננו בעקבות דלקת ראות ומחסור באוכל, היא נפטרה בגיל שלושה חודשים.

בסמרקנד גרנו בבית קטן בעל שלושה חדרים: שני חדרי שינה וחלל נוסף שכלל סלון ומטבח יחד. חצר הבית הייתה משותפת לשלושה שכנים. בבית השפה המדוברת הייתה רוסית ואידיש.

חיינו בתקופת השלטון הקומוניסטי, תקופה בה היה קשה מאד לקיים תורה ומצוות. הקומוניסטים אסרו לקיים חיי דת בכלל ויהדות בפרט. ולכן כל פעילות דתית כמו: תפילות במניין, עריכת ברית או חופה, נחשבו בימים ההם מחוץ לחוק. יהודי שנתפס כשהוא מתפלל, עורך ברית מילה וכו', נחשב כעובר על החוק והיה עלול להיתפס ולהישלח לגלות. למרות אימי השלטון חונכנו חינוך חסידי שורשי למסור את נפשנו בקיום תורה ומצוות ושמירה על הגחלת היהודית. כחלק מהחינוך החסידי אותו ספגנו בביתנו, אני זוכרת שהוריי הקפידו לספר לנו סיפור חסידי לפני השינה.

בשנות לימודיי בבית הספר היו לי הרבה חברות. אחרי הלימודים עזרתי לאמי בניקיון הבית ובהכנת האוכל, משום שאמי הייתה אשה חלשה וחולנית והייתה זקוקה לסיוע. לאחר שהייתי מסיימת לעזור לאימי, הייתי משחקת עם חברותיי בחבל, גומי ועוד. כשסיימתי את לימודי בבית הספר היסודי והתיכון, למדתי  שנתיים באוניברסיטה.

בגיל עשרים וארבע נישאתי לבעלי ר' נפתלי קרביצקי. החופה התקיימה בבית ולא באולם מאימת רדיפות הדת של השלטון הקומוניסטי. סעודת החתונה הייתה במיני אולם. קבלנו מתנות כגון: חרסינות, גביע כסף, ואף בשמים מכסף, ועוד. אמי לא הסכימה שהחתונה תתועד בצילום, שמא התמונות תיחשפנה על ידי השלטון הקומוניסטי, שכן חתונה מהווה אירוע דתי.

הפחד מהשלטון הקומוניסטי וקשיי קיום התורה והמצוות ליוו את משפחתי גם לאחר נישואיי. הקושי הגדול ביותר היה בשמירת שבת של הילדים במוסדות החינוך בהם למדו, ובכלל חינוכם במוסד שדגל ב'אתאיזם' דבר שהיווה כפירה באורח חיינו ואמונתנו הדתית.

ברוסיה החוק מחייב לשלוח ילד מגיל שבע לבית הספר. כשבני הגדול שמוליק היה בגיל ארבע התחלתי כבר לחשוב על בית הספר. חיפשתי תחבולות ופתרונות, כדי שבבוא הזמן אוכל לקבל אישור שבני לא מסוגל לבקר בבית הספר. הלכתי לרופא בתדירות גבוהה, וטענתי שבני לא מרגיש טוב, וזאת כדי להשיג אישור רפואי שבני לא יכול לבקר בבית הספר. אך "לצערי" בבדיקות הכל היה תקין. ניהלתי תיקייה עמוסה במסמכים רפואיים המעידים שבני לא מרגיש טוב, עם הסתייגות מהרופא שהוא לא בטוח בכך אך כך טוענת אמו.

בינתיים החל בני ללמוד אותיות וקריאה בביתנו עם הרב דובער ריקמן ז"ל. בהתחלה הוא  לא הסכים ללמד ילד קטן לימודי יהדות מחשש מהשלטונות. אך לבסוף, לאחרי שכנועים רבים, נענה ולימד אותו.

לפני שבני הגיע לגיל שבע. הלכתי אתו שוב לרופא במטרה להשיג הפנייה לקליניקה גדולה, שתאבחן את מצבו הבריאותי של בני. הרופא חשב שאני לא נורמאלית, וטען שבני מרגיש מצוין ואין צורך ללכת לקליניקה. בסופו של דבר נכנע לשכנועיי והסכים. הלכתי פעמיים לקליניקה הגדולה. בפעם השנייה אמרו לי, שבני מרגיש מצוין, אך אני המשכתי להתעקש שבני אינו מרגיש טוב. ואז אמרו לי הרופאים, שיכניסו אותו לחדר גדול, וישאלו אותו שאלות שונות ויחליטו בהתאם לתשובותיו. חששתי מאוד מה יאמר בני, הרי הוא ילד קטן. לפני שיצאנו מהבית הזהרתי אותו לא לומר כלום מבלי שיסתכל עליי ויראה את תגובתי. אך עכשיו אמרו לי לצאת מעבר לדלת, והוא יכנס לבדו… ברוך השם בני לא הוציא שום מילה מפיו. הודות לחינוך הזהיר אותו ספג בבית איך לשרוד את אימי השלטון. אך כאן לא תמו תלאותיי, הרופאים החליטו שעל בני לעבור צילום ראש, כדי לקבוע האם סובל ממחלה כזו או אחרת. חששתי, אך ברירה לא נותרה לי. בנס הוחלפו תוצאות הצילום של בני עם צילומים של ילד שסבל באמת מבעיות קשות (דבר שכמעט ולא קורה), וכך הצלחנו ברוך השם להשיג את האישור שבני לא ילך לבית הספר, ואנו נדאג לו למורה פרטית בבית. הגיעה מורה לביתנו שלימדה את בני כל יום. בני ידע את החומר מצוין. אמרתי למורה שהיא יכולה לבוא רק פעם בשבוע, אחר כך רק פעם בשבועיים, וכך בני היה פטור מלהגיע לבית הספר.

בעלי עבד באוניברסיטה כפרופסור ומרצה למתמטיקה. אני הייתי עם ילדי בבית. באחד מימי ראשון בשבוע, יצאתי אל השוק והשארתי את בני הגדול שמוליק ואת ביתי שרה לבד בבית. זאת לאחר שהזהרתי אותם לא לפתוח לאף אחד את דלת הבית. פתאום דפק מישהו בדלת. בני הציץ בחלון וראה שזהו יהודי. הוא פנה לאחותו, שקיבלה את כל מה שאמר לה, ואמר לה שהוא הולך לרגע, ובינתיים היא תפתח את הדלת ליהודי שדפק. בביתנו היו שתי דלתות, דלת כניסה שהובילה לסלון ודלת יציאה במרפסת הבית. ביתי נגשה לפתוח את הדלת לאורח. היהודי שעמד מולה שאל האם אבא או אמא בבית. היא לא הספיקה לענות ולהפתעתה ראתה את אחיה (שיצא מהדלת האחורית) נכנס עם תיק בית-ספר על גבו. היהודי פנה אל בני ושאל אותו "היכן היית"?, ושמוליק ענה שהוא מגיע עכשיו מבית הספר. האורח צחק מאוד. הוא הבין ששמוליק אינו הולך ללימודים בבית הספר, אלא לומד לימודי קודש בבית, משום שאותו יום שהוא בא לבקר, היה ביום ראשון ובימי ראשון אין לימודים ברוסיה, ורק ילד שלא הולך ללימודים בבית הספר, לא מודע לכך כי בימי ראשון אין לימודים, ורק ילד כזה יכול להגיע עם תיק בית הספר ביום ראשון ולספר שחוזר כעת מבית ספר (אף אחד, אפילו לא קרובי משפחתנו, לא ידע שבני לא מבקר בבית ספר, למעט אני, בעלי והמורה שלו). האורח אחר כך שאל את שמוליק היכן אבא ואמא? הוא ענה שאמא יצאה לקניות בשוק. שמוליק שאל אותו אם להכין לו תה או קפה ועוגה. הוא ענה כן, שמוליק ניגש למטבח להכין את התה והעוגה ואז הגעתי מהשוק. שאלתי את האורח "מה שמך"? והוא אמר לי "ר' זלמן לוין ולאשתי קוראים שרה" (אני הכרתי רק את אשתו). כמה ימים לאחר הביקור קיבלנו הודעה שיש עבורנו חבילה בבית הדואר. אני הלכתי לדואר וקיבלתי את החבילה שהכילה כרך של גמרא שנשלח לשמוליק על ידי האורח ר' זלמן לוין.

עברנו קשיים רבים עד שקיבלנו אישור עליה לארץ, משום שבעלי היה בעל תפקיד נכבד, מרצה בכיר באוניברסיטה. למרות זאת זכינו סוף סוף לקבל את האישור המיוחל, דבר שהיה כרוך בניסים גדולים. אין לי ספק כי בקשותיה החוזרות ונשנות של אמי (שהיתה בארה"ב) לרבי מליובאוויטש לברכנו שנצא מרוסיה בריאים ושלמים וברכותיו הקדושות של הרבי פעלו את פעולתם.

כדי להבין עד כמה קבלת האישור ליציאה מרוסיה הייתה כרוכה בקשיים יעיד המקרה הבא: כשהגעתי למשרדי ההגירה באחד מימי חמישי לבקש אישור עליה לארץ, נקראתי לעלות לקומה השנייה. עליתי מהר למרות כאבי הרגל שהיו לי. שם אמרו לי, שעלי להביא את המסמכים הנדרשים עד ליום שני (דרישה לא סבירה לגמרי, משום שימי שבת וראשון הם ימי שבתון). טענתי שהדבר אינו אפשרי. הפקיד לעג לי ואמר "ודאי בעלך עובד במכולת, אז בחצי היום השני שישיג את המסמכים הנדרשים". נפגעתי מדבריו ובלי להפעיל מחשבה, עניתי שבעלי עובד באוניברסיטה. הפללתי את עצמי. אם כך, אמר לי, יציאתכם וודאי אינה אפשרית. ואף על פי כן, כאמור, קיבלנו את היתרי היציאה בדרך ניסית.

בשנת 1971 נסענו מרוסיה לישראל דרך ווינה. שם שהיינו חמישה ימים כתחנת ביניים. עלינו ארצה בפרט עבור ילדינו כדי שיוכלו להתחנך ולחיות בדרך התורה והמצוות. כשהגענו לשדה התעופה בארץ ניגשה אלי חברתי הגב' רבקה ביסק, ודחפה לידי פתק, בו היה כתוב שנבחר לגור בנחלת הר חב"ד כי כך הורה הרבי מליובאוויטש לעולים החדשים. וכך עשינו. הדרמנו לשכונה, שאך זה עתה קמה במקום נידח יחסית. זאת למרות, שבעלי שהיה פרופסור במתמטיקה הופנה על ידי הסוכנות לגור בירושלים, ולמרות שאני רציתי לגור בכפר חב"ד (כי שם היו לי קרובי משפחה). קיימנו את בקשתו של הרבי מתוך קבלת עול ומתוך הכרה שזהו הדבר הנכון והטוב בעבורנו.

מספר ימים אחר עלייתנו הציעו לבעלי לעבוד באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. במקביל להצעת העבודה הציעו שנגור בישוב 'עומר' ליד באר שבע, שהוקם באותם ימים עבור אנשי מדע ועובדי האוניברסיטה. בעלי בשום אופן לא הסכים למגורים ב'עומר', ומעסיקיו החליטו שמשום כך לא יקבל כסף עבור נסיעותיו לעבודה מנחלת הר חב"ד לבאר-שבע בכל יום (דבר שעובדים אחרים באוניברסיטה כן קבלו). בעלי קיבל זאת בשמחה משום שידע שמקיים את הוראתו של הרבי לטובתנו. מציאות זו נמשכה מספר שנים וזאת כדי למלא את רצונו של הרבי.

ברוך השם יש לי ארבעה ילדים: שמוליק ורעייתו יהודית ולהם ארבעה ילדים. שרה ובעלה לייזר ולהם יש שבעה ילדים. אברהם ורעייתו אהובה ולהם שבעה ילדים, ושפרה ובעלה לייבי כהן.