מאגר סיפורי מורשת

שמי ז'וליאנה, נולדתי בבודפשט באוקטובר 1941, ערב שמחת תורה, וקיבלתי את שמה של סבתי, רחל מלכה, שנפטרה שנה קודם, בנר חמישי של חנוכה.סבתה נפתרה בשנת 1940 ,סבא נרצח ב-אושוויץ.

הורי חיו בבושטינו, עיירה על גבול צ'כיה והונגריה בקרפאטים. אחרי הלידה אמי חזרה הביתה והחיים המשיכו כרגיל (האזור עוד לא היה תחת הכיבוש הגרמני) עד שהתחילו הרדיפות אחרי היהודים.

אבי נשלח למחנה עבודה ולמעשה זה הציל את חיי:  הורי היו מאד מאוהבים ואמי החליטה לנסוע כדי לבדוק את מצבו של אבי. אז הגיעו הגרמנים והורו לכל היהודים להתייצב בבית הכנסת.  אמא השאירה אותי עם אביה, סבי, ואחיותיה הצעירות, והמשפחה החליטה שחייבים לעשות משהו כדי שאוכל להצטרף להורי. בעזרת משפחתו של ד"ר דוידוביץ' הוציאו אותי בחשאי מהעיירה דרך השדות והעבירו אותי לאשה זרה בתחנת הרכבת של העיירה הצמודה. היא לקחה אותי וכך הגעתי לאמי בבודפשט.

 בשנת 1944 בבושטינו התחילו החיים בסתר, מסמכים מזויפים או של הונגרים מכפרים שהסכימו לתת את מסמכיהם… העברות דחופות ממקום למקום והרבה כוח, מרץ ודעה צלולה שהייתה לאמי שהייתה גם בהריון עם אחי הקטן שנולד בסוף נובמבר 1944. תקופה מסוימת השאירה אותי באיזה כפר אצל אנשים שהסכימו לשמור עלי כי הייתי ילדה בלונדינית ולא הייתי מהווה סכנה בשבילם. תקופה זו הייתה קשה במיוחד כי העיר ספגה הרבה הפצצות מהאוויר וברגעים אלה הצטרכנו לרוץ במדרגות למרתף. איני זוכרת כמובן דבר כי הייתי קטנה מדי (אבל אציין כי עד גיל עשרים ומשהו הייתי מפחדת מפצצות כששמעתי מטוס בשמיים), וכל הפרטים האלה שמעתי מאימא שנים אחרי המלחמה.

אחרי המלחמה, הוריי גילו את עוצמת האובדן. שניהם, כמונו הילדים, אחי ואני, היינו בחיים אבל סבי מצד אמא, כמו כן שלוש מאחיותיה ואחיה הקטן נספו בשואה, ואבי הוא נשאר לבד: הם היו שישה אחים ואחיות, הוא הקטן שבניהם, ואף אחד לא שרד את מחנות ההשמדה, מלבד קומץ אחיינים שרובם עלו ארצה.

אבי חזר לבושטינו כדי להתרשם מהמצב אבל לא נשאר ועזב באותו ערב. גם לא רצה להישאר בבודפשט כי לא רצה לנשום את אותו האוויר של ההונגרים בגלל האנטישמיות שהוכיחו בזמן המלחמה והחליט לעבור לגור בצ'כיה, בכרלסבד שליד פראג עם דודה אידית ודודה יהודית ניצולות אושוויץ, ורה (ביתה של יהודית).

 אחרי כשלוש שנים, הגיע המשטר הקומוניסטי והוריי שוב החליטו לעזוב למקום אחר. אמי רצתה להצטרף לאחיותיה ששרדו את המלחמה שהיו בניו יורק או לעלות לארץ.

תחנה ראשונה, הגיעו לפריז בנובמבר 1949 ונשארו שם כל החיים. אבא ז"ל נפטר ב­שנת 1972 בגיל 66 ואמא ז"ל ב­שנת 1975 והיא בת 65. הבאנו את שניהם לקבורה בירושלים. 

 בצרפת בהתחלת שנות ה-50  היינו עם ההורים אחי ואני , הייתי בת 8 ואחי בן 5. התחלנו ללכת לבית הספר רק אחרי מספר חודשים ולמדנו את השפה. הוריי הצטרפו לבית הכנסת ולקהילה היהודית באזור מגורינו ושנינו, אחי ואני, היינו בין קומץ הילדים שאיתם הרב שוורץ ז"ל הקים את התלמוד תורה שעתיד היה ללמד ילדים בכל צרפת בהתכתבות.

החיים לא היו קלים ולאבי היו הרבה בעיות בריאות, אבל הם המשיכו בכל זאת. בקיץ 1957 נסענו, אחי ואני, לפעם הראשונה לארץ ישראל עם קבוצת נערים של הארגון הציוני. בשנת 1963 ארגנתי נסיעה לארץ לקבוצת סטודנטים שלמדו איתי. בנסיעה זו הכרתי את בעלי שהיה אחראי על ארגון הנסיעות של איחוד הסטודנטים היהודיים בצרפת. כשכל אחד מאתנו חזר לפריז, הוא יצר קשר ושכנע אותי להצטרף לאיחוד. כשסיימתי את הלימודים ואחרי התמחות של מספר חודשים בלונדון, התחתנו בינואר 1966.

נולדו לנו שני ילדים, סופי, אמה של יעל, ב-1969 ויוסי ב-1971. בבוא הזמן הם למדו בבית ספר יהודי ובסוף שנות השבעים החלטנו לעלות ארצה.

באמצע יולי 1983 שמנו את הרכב על הרכבת מפריז עד הגבול האיטלקי ומשם טיילנו דרך איטליה ויוון עד שהגענו לארץ באוניה. דבר ראשון נרשמתי לאוניברסיטה לבית הספר לשפות מזרחיות כדי ללמוד עברית באופן שיטתי, כי לא רציתי להיות אזרח סוג ב'. התחלנו לבנות בית ושכרנו בית בהרצליה לשנה הראשונה.

עדיפות ראשונה הייתה למצוא בתי ספר מתאימים לילדים, שלא הרגישו בנוח בבתי הספר שבחרנו לפני שהגענו ארצה. היה לי גם חשוב ללמוד באולפן כי למרות הלימודים האקדמאים לא ידעתי לדבר ולא הכרתי את אוצר המילים של היום-יום. באולפן הכרתי חברות יקרות וביניהן פרנסס פריי ז"ל, חברה יקרה שהייתה עובדת סוציאלית בלוס אנג'לס, ומאוד רצתה לעשות משהו למען הנוער בארץ. כך הגענו להקמת עמותת "ידידי המפתנים" בשנת 1986, עם מספר חברות מהאולפן וגם ידידים מבחוץ.

התחלנו את דרכנו בקטן מאד (התחלנו לחפש תרומות כדי לחדש את כלי העבודה בסדנאות ולשפר את איכות חייהם של התלמידים בכיתות הלימוד ובסדנאות), אבל באגף השיקום נוער במשרד הרווחה אומרים שהעמותה שלנו שינתה לחלוטין את פני המפתנים. פרנסס הייתה כמובן יושבת הראש הראשונה, ואחריה הייתה חברתי היקרה הלה קייס ז"ל. השלישית הייתה טיבעונה מייר-זומר ששינתה את מעמדי העמותה. הייתי היור"ית הרביעית ולשמחתי הגדולה, אחרי 7 שנים נמצאה חברה חדשה שהייתה מוכנה להתנדב לתפקיד. עכשיו העמותה תמיד קרובה לליבי אבל אני פחות זמינה בפועל כי לפני 5 או 6 שנים לקחתי על עצמי את אגף הרווחה של עמותת עלומים, שהיא העמותה הישראלית של הילדים שהיו נסתרים בצרפת בימי השואה.בקיצור, מלבד המשפחה והנכדים היקרים והאהובים, יש הרבה מה לעשות. רק שנהיה בריאים. 

 

תשע"ו 2016