מאגר סיפורי מורשת

לסבתי קוראים אסתר על שם סבתו של אביה. הכינוי שלה הוא אתי שם משפחתה הוא לוינגר. השם מקורי ולא הוחלף. סבתא אומרת: "הוא שמו של אבי ילדי". שם משפחתה הקודם הוא בן-יוסף, לא ידוע לה מה משמעות השם, היא יודעת שהמשפחה שלה גרה בישראל מאז 1840.

סבתי נולדה בארץ

היא נולדה בתאריך: 14.11.1947 שבועיים לפני הכרזת המדינה. היא מציינת את יום הולדתה במסגרת משפחתה בדרך כלל עם ילדיה ונכדיה שחוגגים לה יום הולדת. סבתי היא הבת הבכורה במשפחה. יש לה עוד שני אחים. בבית התייחסו אליה בצורה שווה, כמו לכולם. הם היו משפחה מאוד חמה ומלוכדת. יש לה אח בן 66 ששמו הוא ניסים. ניסים חלה בצעירותו (שנתיים לפני הצבא), הוא חלה והפך למשותק והוא נעזר במטפל. כיום הוא מרותק לכיסא גלגלים. יש לו בן אחד ושלושה נכדים. יש לה אח נוסף, הוא בן 62 וקוראים לו יוסי והוא הקטן ביניהם, הוא נשוי אב שלושה ילדים ויש לו שלושה נכדים. הדמות הדומיננטית במשפחתנו היא יוסי אחי הקטן שאת כל זמנו הוא הקדיש למשפחה.

סבתי נולדה ברמת גן, היא גרה בבני ברק, תקופה קצרה בתל אביב בשכונת התקווה בבניין שסבא שלה בנה (הבניין הראשון שנבנה בשכונת התקווה). רוב שנותיה היא גדלה בגבעתיים. סבתי גרה בבניין של 4 דיירים. דירה בת שלושה חדרים. איזור מגורים שהיה בו הכל, כולל 3 בתי כנסת. למרות שהשכונה היתה חילונית, לסבתי הייתה ילדות רגילה. היא הייתה בתנועת הצופים, "הנוער העובד" עד כיתב י"ב. היא הייתה בבית ספר יסודי "כצנלסון" ובתיכון "קלעי".

 סבתי בצעירותה

בילדותה היא חונכה על אהבת ארץ ישראל וכל דבר אשר עשתה או חוותה היה קשור לאהבת הארץ. הוריה היו לוחמים בפלמ"ח ודודים שלה היו לוחמים במחתרות (אצ"ל, לח"י ופלמ"ח) ובגלל היריבות בין המחתרות הם לא היו מספרים אחד לשני על פעילותם.

בצעירותה של אמה היא עבדה בחנות הצעצועים "שלגיה" שבירושלים וכשסבתי נולדה היא קיבלה מלא בובות וצעצועים. (לדברי אמה ז"ל הכמות היתה בלתי נתפסת). כל הילדים שגדלו בשכונתה קיבלו ונהינו מהצעצועים שלה. שירי הילדות שהיא זוכרת, הם אותם שירים ששרים היום לקטנים כמו "לילה לילה". בבגרותה ובצופים הם שרו הרבה את שירי ארץ ישראל, שלצערה לא מרבים לשיר כיום. כשהיא שומעת אותם היא שמחה ומזמזמת את מילות השיר. סבתי שיחקה בילדותה ב: קלאס, 5 אבנים, קפיצה בחבל וגם בשני חבלים, הם שיחקו גם במשחקי כדור, בעיקר מחניים. הם שיחקו תופסת הם שיחקו הרבה מחוץ לבית עם יתר ילדי השכונה משחקי רחוב והיה כיף.

סבתי זוכרת שהייתה בגן חובה בשכונת התקווה, אך לא זוכרת את שמו בכיתות א' ו ב' היא למדה בבית ספר רמב"ם שהוריה הרשו לה ללכת רק עם בן – דודה ואם הוא לא הלך לבית הספר אז גם היא לא הלכה. מכתה ג' עד ה' היא למדה בבית הספר "רמז" בבני ברק. מכיתה ו' עד כיתה ח' בבית הספר כצנלסון בגבעתיים ותיכון בבית הספר קלעי בגבעתיים. היא זוכרת את ההתרגשות ביום העצמאות שאחרי מבצע קדש.

מקום העבודה הראשון שלה היה במרכז החקלאי באגף הגננות ובהוצאת עיתון גן ונוף כלומר פקידות ומשלוח העיתון למנויים. העבודה השנייה שלה היתה מזכירה בביטוח חברת סהר.

סבתא מתחתנת

כשסבתא עבדה בחברת ביטוח בירושליים, היה עובד אחד שהביא את חבר שלו, כך הם הכירו ומשם הכל היסטוריה. היא הייתה בת 24 כשהם התחתנו. החתונה התקיימה בגבעתיים, הייתה גם ארוחת ערב משפחתית, יום לפני החתונה. כשהייתה בת 25 היא ילדה את הבת הראשונה ובגיל 30 נולדו התאומים בן ובת.

כשסבתא התחתנה היא עברה לגור בירושלים עבדה בחברת ביטוח "המגן" וכלל תפקודיה היה מזכירת הסניף. היא עבדה גם במשרד להנהלת חשבונות ובמשרד אדריכליים. עבודתה האחרונה היתה בחברת מטען ירושלים כפקידה ואז עברה לתל אביב. הם חגגו בבית את כל החגים לפי המסורת היהודית ומשתדלים בכל פעם לחגוג, אצל מישהו אחר. סבתא זוכרת שבחגים היו קונים לה בגדים חדשים. החג האהוב עליה הוא חג שבועות בגלל האווירה. כשהייתה קטנה היא הייתה משחקת בבלוני מים שהם זרקו אחד על השני. היא גם אוהבת את הבגדים החגיגיים. בראש השנה היה אסור להם לישון כי היו אומרים שמי שישן בראש השנה ישן כל השנה .

שרות בצה"ל

סבתי שרתה בצבא שרות צבאי קצר, מאחר שהיו אז במחזור שלה עודף בנות. היא עשתה מילואים במשך 3 שנים. המלחמות שזכורות לה הם קדש, ששת הימים ומלחמת יום כיפור היא זוכרת את מבצע קדש היא היתה בת 9, היא זוכרת את אבא שלה מרים אותה ואת אחיה על הידיים ורץ במדרגות לקומה הראשונה שבה סבתה וסבא שלה גרו ולא היה לאף אחד מקלט. לא היה נעים כי פחדו. במלחמת ששת הימים היא היתה מעט לפני גיוס היה אז שקט ברחובות.

הרבה מאוד גברים היו מגויסים גם הרכבים גויסו, זאת היתה אווירת מלחמה, לא זזו מהרדיו  כי לא היתה טלוויזיה והם ניזונו רק משמועות היא זוכרת שאבא שלה צלצל בטלפון לאמא שלה ושאל אותה "תמר את זוכרת איפה אני ואת אכלנו בננות בירח הדבש אני נמצא שם" ואז אמא שלה סיפרה לה שהם כבשו את יריחו. במלחמת יום כיפור היא הייתה כבר נשואה והבת הראשונה שלה הייתה בת 10 חודשים. בעלה היה מגויס תקופה ארוכה. שבת לפני עליה לחרמון, הוא בא הביתה ובמוצאי שבת היא הסיעה אותו עם חבר לגשר בנות יעקוב, דרך הבקעה שהייתה מלאה טנקים ורכבים צבאיים.

סבתי טיילה בגרמניה, תורכיה, רודוס, ספרד, פורטוגל, ארצות הברית ומרוקו היא אוהבת בעיקר סרטים וספרים. היום היא גמלאית. סבתא סיימה 12 שנות לימוד ועוד קורסים  למיניהם והכשרה בהנהלת חשבונות ופקידות. גם היום היא רוצה להעשיר ידע אישי והיא לומדת פעם בשבוע במכללה של עמותת עלה עם מיטב המרצים. לטענתה חשוב  מאוד ללמוד  ולרכוש השכלה.

לסבתי יש שתי בנות ובן ומהם יש לה 9 נכדים. ילדיה חיים ועובדים בארץ. (אחד מהם הוא אני). ילדיה ונכדיה לא גרים לידה הם גרים ביישובים שונים: מעלה אדומים, בקדימה ובלפיד. היא איתם בקשר הדוק ומשתדלת לבקר אותם ויש גם תקשורת דרך הטכנולוגיה

הזוית האישית

תימור: נפעמתי לראות את סיפורי מורשתה של סבתי והתרגשתי לראות ולשמוע את סיפוריה המרגשים והמרתקים. אני מאוד התקרבתי לסבתי במהלך הכתיבה ילדותה הייתה דומה לשלנו לדוגמה שנינו אוהבות לצפות בסרטים, לקרוא ספרים ושנינו אוהבות ללכת לפארק ולטייל בכל מיני מקומות. סיפורי הקרבות היו מרתקים ולא הצלחתי לזוז מהכיסא. נורא הופתעתי שהיא הסתפרה בנערותה. היה לי מאוד כיף לעבוד אתיה, בזכות העבודה אנחנו (כל המשפחה) ראינו את כל התמונות שלה ושמענו המון חוויות מעברה.