מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיי ילדות בפרס

סבתא שרה עם נכדתה בתיה האהובה
סבתא מספרת והנכדה מתעדת
בפרס גרנו בבית גדול, ללא מיטות. יישנו על הרצפה על שמיכות..

שמי הוא שרה ברכה כהן. נקראתי על שם סבתי, ומאחר שגם לחמותי קראו שרה, הוסיפו לי לאחר נישואיי את השם ברכה. שם החיבה שלי הוא שרה'לה, לפני שהתחתנתי, שם המשפחה שלי לפני נשואיי היה אברהמי. נולדתי בעיר יאזד שבפרס. נולדתי ב-כו' כסלו בשנת תש"י להוריי חנה גוהר וגבריאל.

אני  השנייה במשפחה. תקופה מסוימת בחיי, היינו אני ואחיותיי שלוש בנות, אני הייתי 'הסנדוויץ' במשפחה. בפרס, השוו מאד בין הילדים. כל הזמן אמרו; "תהיי כמו אחותך הגדולה" או "תהיי כמו אחותך הקטנה"…וזה הקשה עליי מאד, מכיוון שהיה לי מאד קשה להזדהות עם אחותי הגדולה, שהשקיעה את כל זמנה ומרצה בלימודים, היה לי גם קשה להשתוות לאחותי הקטנה שהייתה תמיד במרכז של כל העניינים. היא הייתה הקטנה אחריה היו עוד שני ילדים. אך לצערי, אחת נפטרה והשני נחטף. היינו אחד עשרה ילדים ונשארנו שבעה.

בפרס גרנו בבית גדול, ללא מיטות. יישנו  על הרצפה על שמיכות, לא היה כסאות, והיינו יושבים ישיבה מזרחית על הרצפה. במטבח, כלל לא היה כיור, ואף לא ברז מים. בחצר הייתה ברכה, [בור] ומשם היינו שותים. גרנו בכפר מאד דל מבחינה כלכלית. סבא היה עיוור והוא גר בביתנו עם סבתא, ולא הייתה תמיכה כל שהיא לנצרכים. לסבתא היו תשעה ילדים, ונשארו מהם רק שתיים משום שלא היה מה לאכול ולסבתא לא היה חלב. אני זוכרת אותי כבת חמש שאני מלווה את סבתא מבית לבית כדי לבקש קצת פרורי לחם, או שאריות מזון אחרים. נודה לה'  על השפע שיש לנו בדור שלנו אם זה בפן הגשמי ואם בפן הרוחני, כי גם בתי כנסת מעט לא היו והיינו צריכים להתפלל בבית.

מכיוון שלא היו ברזים, לא היה היכן לרחוץ את גופינו, לכן היינו יוצאים לביתן קטן, שם החזקנו פרימוס, עליו העמדנו סיר, והרתחנו מים. שפכנו חלקו לדלי, הוספנו מים קרים, וכך נוצרו מים פושרים. גם בפרס, וגם בישראל, הייתה לי תקופה קשה שבה היו לי חששות להתקלח, משום שאחותי התקררה מהמים החמים, ונפטרה לא עלינו.

בימי כביסה, היינו לוקחים גיגית מים, וסבון, והיינו מכבסים עם הידיים. בזמנים שהיה לי ולאחותי משעמם, ורצינו לשחק, הייתי מניחה עליה את הראש, והיא הייתה מחפשת לי כינים, כמשחק…

היינו חיים עם הגויים ביחסיים די טובים, והיינו אף לבושים כמותם, והם כמונו. לא היו הבדלים בין הבגדים.

עד כיתה א' לא הייתה שום מסגרת חינוכית, כל היום היינו משתעממים בבית. אבל כן היינו משחקים עם השכנים הנחמדים מידי פעם. כשעליתי לכיתה א', ישב מולי המנהל, ואני עמדתי. תמיד בבתי הספר בפרס, היו בוחנים את התלמידים. המנהל היה שואל שאלות מסוימות. אך הייתה שאלה שהכאיבה לי. הוא שאל אותי 'האם תהיי כמו אחותך?'

כשעלינו לארץ גם אז המצב הכלכלי היה קשה, אך לפחות אימא קיבלה קצבה מהמוסד לביטוח הלאומי. אני זוכרת שהייתי הולכת אתה ברחוב והיא הייתה אומרת לי;

"שרה, תפתחי את הארנק, ותתני צדקה לכל מי שפושט יד."

אימא הייתה אישה צדיקה. למרות שהייתה אישה חולה, היא מעולם לא ויתרה על נשיקת המזוזה.

בשנת 1958 עלינו לארץ. גרנו במעברות בעכו, בביתני פח. לא היו ברזים, ולא היו כיורים, וכמו בפרס היינו מתקלחים בחדרון קטן רחוק מהבית.

הזוית האישית

הנכדה בתיה: עד כאן, סבתי  הגברת שרה כהן שתחיה סיפרה במבזק חדשות מיוחד על ילדותה, ועל כל הימים הסוערים והקשים שהיא חוותה.  היא ילדה את אבי מורי, וזכתה לכלה שהיא אישה נפלאה, הלא היא אמי מורתי.

מקווה שסבתי והוריי היקרים ירוו ממני תמיד הרבה נחת ואושר.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", הייתה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה

מוסד לביטוח לאומי
הוא המוסד האחראי על מימוש רוב הזכויות החברתיות במדינת ישראל, על פי רוב בדרך של תשלומי העברה. פעילות המוסד לביטוח לאומי מוסדרת בחוק הביטוח הלאומי, שהתקבל בכנסת בנובמבר 1953. כמו כן עוסק המוסד במימושם של חוקים נוספים בתחום הביטחון הסוציאלי, כגון חוק הבטחת הכנסה, ובהסכמים עם ממשלת ישראל, הנוגעים לביטחון סוציאלי.

ציטוטים

”נודה לה' על השפע שיש לנו בדור שלנו אם זה בפן הגשמי ואם בפן הרוחני“

הקשר הרב דורי