מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר גרוזמן, נולדתי בעיר לבוב שבאוקרינה בשנת 1956 תשט"ז. היה לנו בית מאוד חם, נעים ודואג לילדים. דיברו בו באידיש ובעיקר ברוסית. לאבי קראו דובער, הוריו היו בנציון ושרה רובינסון.  בביתם התקיימה  ישיבה מחתרתית, הייתה זו תקופה שהשלטון הקומוניסטי אסר ללמוד תורה. וכדי שלא יחשדו בהם שהם לומדים תורה, אבי שהיה מנהל חשבונות במפעל איסוף נוצות, היה רושם את שמות הבחורים כאילו הם עובדים במפעל.

אבי הרבה לספר על הזמן שבו ישב בבית הסוהר, הוא נאשם על ה"עוון" שהוא עזר ליהודים לעלות לארץ ישראל.  שבע שנים  הוא  שהה בסיביר. הוא סיפר לנו הרבה דברים על הניסיונות שלו ושל חבריו. היה לו זיכרון מאוד טוב, ופעם אחת החבר שלו ביקש ממנו לכתוב לו פרק תניא מתוך הזיכרון. פעם אחרת ביקשו ממנו לכתוב את סדר קידוש לבנה. אבי היה אוהב לשיר באידיש  "א קליינע סוכה'לה" וכל מיני ניגוני חב"ד.

לאמי קראו קלארא, היא נולדה בקרמנצ'וג שבאוקראינה בשנת 1928. הוריה היו זאב וולף לביוב ותמר לבית מרינובסקי. ר' זאב וולף היה מספר סיפורים על ליובאוויטש שם גר הרבה שנים עד שעזב בזמן המהפכה הקומוניסטית. לאמו הייתה אכסניה קטנה, ולכל מי שעבר שם היא דאגה לבגדים ואוכל. סביה של סבתא קלארא היה "ר' משה הסופר" כך כינו אותו כי הוא היה הסופר של הרבי הרש"ב-  האדמו"ר רבי שלום דובער  מליויבווטש.  אמי הייתה נוהגת להדליק נרות גם במוצאי שבת כדיי שיזכרו שמוצאי שבת הוא גם חג. גם עכשיו אני נוהגת לעשות כך. אמי הייתה מכינה עוגת לעקאח מאוד טעים ודאגה תמיד לשים שם פירור מהלעקאח של הרבי. בפורים היא הכינה אוזני המן עם פרג. החלות שלה היו מאוד מיוחדות: כל חלה הייתה בנויה מחמש חלות קטנות על חלה גדולה, בסך הכול שש חלות מחוברות. היא הכינה שתי חלות כאלה, כדי להזכיר את 12 החלות של לחם הפנים בבית המקדש. אמי נפטרה בגיל 80 לפני שש שנים.

גדלתי בזמן הקומוניזם שאסרו לשמור תורה ומצוות. למדתי בבית ספר רוסי רגיל ואחר כך עברתי לבית ספר "נוער עובד" כי שם לא היו לימודים בשבת. בסמרקנד היו הרבה בנות של חסידי חב"ד, אומנם לא בגילי אך התחברתי איתן. עם הבנות הרוסיות לא יצרתי קשרים. באותם ימים לא היו הרבה משחקים, היו שחמט ודמקה, חבל ולגו. היו גם בובות. לי היו שתי בובות שעד היום נמצאות אצלי בבית. אהבתי מאוד לדמיין. הייתי בונה מקרטון אנשים, בתים ורחובות, מסדרת הכול על שולחן הכתיבה בחדר שלי ומשחקת. הייתה תנועת נוער "הקומסומול" אך כמובן שלא השתתפתי בה. היו לנו הרבה טיולים עם המשפחה. יצאנו לעיירה שליד מוסקבה, לאודסה, לים השחור ולצ'רנוביץ.

עשו לי בת מצוה בבית בתאריך שלי- אחרון של פסח. אבי מאוד רצה שתהיה התוועדות בפסח. אבי ואחי הכינו תקציר של מאמר על אחרון של פסח על קריעת ים סוף שגם הילדים ראו אלוקות ואני למדתי אותו בעל פה. כמעט לא השתתפו באירוע הזה חברות, אבל המון חסידים השתתפו בו, הייתה התוועדות גדולה מאוד עד שעה מאוחרת בלילה.

היה לנו מאבק גדול על שמירת המצוות. כשהייתי בכיתה ט' היתה בגרות בשבת. כל שבת הייתי מתחמקת או מקבלת אישור רפואי אבל הפעם לא ידעתי מה לעשות. אני ואחי שלחנו מכתב למשרד החינוך שאנו רוצים לשמור שבת. המנהלת הגיעה אלי ואמרה שהיא תתן ציון הכי גבוה במבחן רק שאחזיר את המכתב הזה. לא הסכמתי, אבל כמובן  לא שינו את התאריך ובסוף לא עשיתי את הבגרות.

בשנת 1972 עלינו מלבוב שבאוקראינה לארץ ישראל. לקח לנו הרבה זמן לקבל אישורי יציאה, כתבנו בקשה כל שנה וסרבו לנו. בשנה החמישית אמרו לנו שאנחנו צריכים לעזוב תוך שבוע. כל כך רצינו כבר לצאת משם ואכן הצלחנו. ארזנו הכל ועלינו על הרכבת. נסענו שלושה ימים עד למוסקבה ומשם נסענו לברסט ואחר כך בטיסה לווינה דרך פולין. המשכנו ללונדון כי שם גרה אחותו של אבי והיא עזרה לנו להגיע לשם. שאלנו את הרבי לאן להמשיך לאמריקה או לארץ ישראל והרבי ענה שנבחר לבד. בחרנו לטוס לארץ. באותה שנה היו המון עולים. התיישבנו בכפר חב"ד ואחרי שנה וחצי עברנו ללוד.

נפגשתי עם בעלי-סבא לאחר שפיניתי מקום לאמו באוטובוס כששאר הבנות לא התייחסו ונדחפו (לא ידעתי שהיא גם שדכנית). אחר כך היא שאלה בנות עליי וכך הכרנו. החתונה הייתה מאוד יפה, הגיעו כאלף איש ולא היה מקום לשבת. נתנו כל מיני כלים וכלי כסף כמו המתנות של היום. עבדתי בתיכון בית רבקה בכפר חב"ד כמורה לחשבון, אחר כך כמחנכת, אחר כך הייתי סגנית ואז ניהלתי בעצמי בית ספר בפטרבורג שברוסיה. ארגנתי גם קייטנה במוסקבה ואחר כך הייתי אחראית על לימודי יהדות בבית ספר קורבסקי שכבר פעל אז. אחר כך במשך יותר מעשור ניהלתי בית ספר יהודי במינסק בלרוס אותו פתחנו אני ובעלי כחלק מניהול חיי הקהילה שם. בהמשך ניהלתי בית ספר בית רבקה בירושלים, אור חיה לבנות יוצאות רוסיה והיום אני מנהלת בית ספר "בית חנה" בקרית מלאכי.

הזוית האישית

 סבתא תמר:

תחביביי בעבר היו לרקוד ולהמציא ריקודים ולנגן וכשהייתי ילדה קטנה בסמרקנד רציתי מאוד לנגן אך לא היה פסנתר וזה מאוד העציב אותי. עכשיו כשאני מנהלת אני שמחה לראות שבנות לומדות מוזיקה. היום אני אוהבת לקרוא ספרים ולשחק עם הנכדים שלי.

אני מאחלת לך, מוסי נכדתי היקרה, הרבה בריאות והרבה הצלחה בפועל, הצלחה בלימודים ובכל, הצלחה בהמשך, בכל מה שתעשי, שתהיי שמחה בכל דבר, שתהיה לך המון השגחה פרטית. שתגרמי נחת להורייך, תבשרי בשורות טובות והרבה שמחה.