מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלנו היו מאוד עניים והתפרנסו בדוחק אבל תמיד הרגשנו שמחה בבית. ביתנו היה בית גדול בן שלוש קומות. בקומות הראשונות היו החדרים והקומה השלישית שימשה לכביסה, משחקים וכמקום לינה בקיץ.

כשהייתי בת שנה וחצי נפלתי מהקומה השלישית בבית וכל גופי התרסק. הרופאים לא נתנו לי כל סיכוי לחיות. הורי התחילו לפקוד בקברות הצדיקים במרוקו, התפללו, בכו וצמו וב"ה התעוררתי וחזרתי לחיים.

גנים לא היו לנו אך כשהייתי בגיל שש התחלתי ללמוד בכיתה א'. למדנו שם מקצועות כמו עברית, צרפתית וחשבון. המשמעת היתה מאוד חזקה. תלמיד שהיה מפריע בשיעור היה מקבל מכות מהמורה. היתה תלבושת אחידה לבנים ולבנות. תלמיד שהגיע ללא תלבושת נשלח חזרה לביתו. לצערי למדתי רק עד כיתה ג', כי הייתי ילדה חלשה מאוד ונעדרתי הרבה מבית הספר, ובנוסף הייתי גם צריכה לעזור להוריי בפרנסת המשפחה ולשמור על אחיי הקטנים. למדתי קצת קרוא וכתוב מתוך התפילה בסידור ומקריאת פרקי תהילים.

את החגים במרוקו חגגנו בשמחה רבה, לכל חג היו מנהגים מיוחדים משלו. בפסח נהגנו לשבת על כריות וכך לחגוג את ליל הסדר. את היין והמצות לפסח היינו מכינים לבד בבית. בפורים היו לנו מאכלים מיוחדים, מאכלים אלו אני ממשיכה להכין גם כיום לבני משפחתי. עד היום זכורות לי החתונות היהודיות. ביום החתונה היתה משפחת החתן שוחטת כבש.  שמחת החתונה היתה משותפת לכל התושבים היהודים, כיוון שכולם לקחו חלק בבישולים , כל משפחה הכינה משהו וכולם הרגישו כמו משפחה אחת גדולה והשמחה בחתונה הייתה רבה.

עלינו לארץ ישראל בשנת 1962. אחי עלה קודם לכן עם משפחתו לארץ ישראל. אימי התגעגעה מאוד אליו, ובכלל מעט מאוד יהודים נותרו במרוקו. רוב היהודים כבר עלו לארץ ישראל, פחדנו שהערבים יתנכלו לנו והחלטנו גם אנו לעלות לארץ ישראל. ארזנו ממש כמה חפצים מעטים ושלוש מזוודות, לקחנו רק בגדים וחפצים הכרחיים. את רוב רכושנו השארנו במרוקו. ההרגשה לפני העליה היתה של שמחה ממש חיכנו ממש בציפייה ליום שבו נצא למסע לארץ ישראל. הפלגנו באוניה צפופה מאוד. עצרנו באיטליה ליום אחד ולאחר מכן המשכנו בהפלגה. בארץ קידמו אותנו אנשי הסוכנות היהודית ושאלו היכן אנחנו רוצים להתגורר והתייחסו אלינו  מאוד יפה. הגענו לקרית גת. הביאו אותנו לשכונה שהיו בה בניינים. קיבלנו דירה עם חשמל ומים בברזים!! הופתענו מאוד. במרוקו היינו צריכים לשאוב מים מהבאר ולהשתמש בנפט כדי להאיר את הבית. קיבלנו מיטות, שמיכות, כריות ופתיליות כדי לבשל עליהם. לא ידענו את השפה. את אחיי הקטנים לקחו לביה"ס ואת הגדולים לקחו לאולפן, אני הייתי אז בת שלוש עשרה ולכן לא הלכתי לאולפן וגם לא לבי"הס. למדתי את השפה משכנים, דודים ומהסביבה.

לאחר כשנה כשהייתי בגיל ארבע עשרה דודתי הציעה לי להתחתן עם אברהם, הוא היה מבוגר ממני בשבע עשרה שנה. בארץ לא הסכימו באותה תקופה להתחתן פחות מגיל שבע עשרה ולכן "הוסיפו" לי  שלוש שנים, וביום אחד "גדלתי" ונהייתי בת שבע עשרה. (התחתנתי בגיל 14) התחתנו בחודש אדר. את החתונה חגגנו באולם של בית ספר. היתה לנו חתונה מאוד שמחה. המון מכרים ואנשים השתתפו בה. בעלי עבד בחקלאות ואני הייתי עקרת בית. במשך השנים נולדו לנו שישה ילדים. אני זוכרת את כל המלחמות שהיו בארץ, הם חקוקים על לוח ליבי עד היום.

בשנת 1967 היתה מלחמת ששת הימים. הייתי כבר אמא לשלושה ילדים ובעלי היה לוחם קרבי. אני נזכרת כל פעם ברגעי החשש והפחד שמא יקרה לו משהו במהלך המלחמה. הייתי לבד בבית עם הילדים מלאה בדאגות ובחששות לגורלו. לא היו אז טלפונים ולכן גם לא יכולתי לדעת מה שלומו ומצבו. כיסינו את חלונות הבית בסדינים שחורים, וכאשר נשמעו אזעקות היינו רצים  ומסתתרים בתוך תעלות שחפרנו בגינה ומתחפרים בשמיכות שחורות. בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. תוך כדי תפילת יום כיפור. מבית הכנסת לקחו את בעלי למלחמה. שכנים סיפרו לי שהוא נלקח לחזית וכך ידעתי. הייתי כבר אמא לארבעה ילדים, ובחודש השמיני להריוני. המלחמה היתה קשה, כל פעם שמענו על עוד ועוד הרוגים ופצועים. במשך חודשיים לא ידעתי מה קורה עם בעלי עד שחבר שלו הגיע מהחזית והודיע  לי שבעלי מוצב בסיני וב"ה שלומו טוב. כל כך הודתי לה' לאחר כל המתח והחרדה שהיתה.

מאז עלייתי ועד היום אני גרה בקרית גת. אני מרגישה שחיי ניתנו לי בנס לאחר הנפילה הקשה ומודה לה' שאני זוכה לראות את ששת ילדיי ונכדיי ואני מודה לה' על שזכיתי לעלות לארץ ישראל, לארץ הקדושה ולגור כאן ולראות את הנכדות שלי מתחנכות במוסדות דתיים. ב"ה.

תשע"ו