חיים שכאלה
נולדתי בעיירה ברומניה שנקראה "טרגואוקנה". אבי נעלם עם תחילת המהומות האנטישמיות, והייתי קטנה מדי כדי להבין מה קרה. אימא וסבא גידלו אותי. לסבא היה עסק למכירת קרשים בחצר. גם אני וגם אימא קראנו לסבא "אבא". סבא שלי היה מסור למשפחה, ובכל רגע פנוי שיחק איתי.
כאשר כבשו הגרמנים את העיירה שלנו גרשו אותנו מביתנו. היינו שתי משפחות שהצטופפו בעגלה שהובלה על ידי שוורים שפסעו לאט מדי. חיילים נאצים חמושים ליוו את השיירה כדי שאף לא אחד יברח. יכולנו לקחת אתנו מעט מאוד בגדים, כלי מיטה וכלי מטבח.
לפני הכניסה לעיר הגדולה ציוו עלינו לענוד מגן דוד צהוב. חיפשנו מקום ללון בעיר הזרה, והפתרון שמצאנו היה לישון על רצפת בית הכנסת הקרוב. ליהודים אסור היה לצאת לרחוב לפני vשעה 10:00 וללא טלאי צהוב. בשעה זו כבר לא נמצאו מצרכים בשוק, ואם היו מצרכים, סרבו למסור אותם ליהודים. כעבור חודש החל החורף. היה קר מאוד, ירד שלג, ולא היו לנו אמצעי חימום. אימא חיפשה חדר להשכרה בכל העיר, אך לא מצאה.
למזלנו, השכן, שהיה רופא גרוש וללא ילדים, הזמין אותנו לגור בביתו. אימא בישלה, ניקתה ועשתה את כל עבודות הבית. תמורת כל זאת קיבלנו אוכל וקורת גג. הרופא הזה הציל את חיינו. כך שרדנו את מלחמת העולם השנייה.
עם תום המלחמה באו מדריכים מהארץ וארגנו תנועות נוער. אני נרשמתי לתנועת "גורדוניה", שם למדתי קצת עברית, ושמעתי על היופי והחופש של הארץ. רציתי מאוד לעלות ארצה, אבל הייתי רק בת 13, ואימא לא הסכימה להיפרד ממני. בכל זאת נרשמתי לעלייה, אך כשהגיעו האישורים מהנהגת התנועה, אני לא קיבלתי אישור. נסעתי ברכבת כל הלילה לבוקרסט בתקווה לשכנע את המנהיגים לאשר לי את העלייה. הם כמובן סרבו. התיישבתי על הרצפה מול הדלת, ואמרתי להם שלא אזוז משם עד שיאשרו לי. ישבתי כך ארבעה ימים, עד שנמאס להם והם החליטו לאשר לי את העלייה.
עם ארבעת הילדים שהגיעו מהעיר שלי אמא שלחה לי תרמיל. על רפסודה מעץ שחצתה את הדנובה עברנו מרומניה לבולגריה. עלינו על אניה אמריקאית- גרוטאה שיצאה מכלל שימוש. בבטן האניה היה אולם גדול עם מדפים שהותקנו מהרצפה עד התקרה. עליהם הצטופפנו אחד ליד השני בשכיבה כי לא היה די גובה כדי לשבת עליהם. שתי משחתות בריטיות עקבו אחרינו בים כיוון שהאנגלים שלטו בארץ ולא הרשו ליהודים לעלות. חיילים אנגלים עלו על אנייתנו מול נמל חיפה, השתיקו את המנועים וגררו אותנו לקפריסין למחנה מעצר מוקף גדרות תיל גבוהים ועמודי שמירה גבוהים עם זרקורים שהאירו כל הלילה כדי שאף אחד לא יברח.
גרנו חמישים בנות בצפיפות בצריף ארוך. אוכל היה בצמצום רב. במקלחות היו רק מים קרים. שלושה חודשים אחרי הגיעה גולדה מאיר, ושחררה את הילדים מהשבי. הגענו ארצה בתאריך 1.1.1948, אך שוב האנגלים סגרו אותנו במחנה שבויים בעתלית. משם עברנו למחנה אוהלים ברעננה, ומשם במשאית משוריינת נסענו לקיבוץ "מעלה החמישה" הממוקם בדרך לירושלים. כנופיות של ערבים ירו עלינו בדרך, ובמזל הגענו בשלום. במסגרת עליית הנוער למדנו עברית, תנ"ך וידיעת הארץ. שנתיים אחרי התקבלתי לכיתות י"א י"ב.
לאחר מכן נרשמתי לסמינר מורות, לאחר שנתיים קיבלתי תעודת מורה מוסמכת. לימדתי שלושים שנה בבית ספר יסודי, ולאחר שסיימתי תואר ראשון ושני בחינוך ואמנות התקבלתי ללמד תולדות האמנות בתיכון בכיתות י"א י"ב.
ביקשתי מגזבר הקיבוץ לממן לי לימודים בסמינר למורים, אבל הוא סרב בטענה שאין תקציב. נרשמתי לסמינר ונדרשתי לעבור מבחנים כדי להתקבל. התקבלתי ולימדתי בכיתות י"א-י"ב ואחר כך שנתיים- סמינר למורים. אחרי סיום הלימודים התחתנתי עם חבר מנעוריי, ועברנו לגור בפתח תקווה. במשך השנים נולדו לנו שלושה ילדים. הבן הגדול הוא כבר פרופסור באוניברסיטת "תל-אביב". הבן השני הוא פיזיותרפיסט-אקדמאי, והבת סיימה תואר שני בביולוגיה ועובדת במכון "ויצמן".
התחלתי ללמד בבית ספר יסודי במעברת פתח תקווה ואחר כך עברתי ללמד בעיר. אחרי עשרים שנות הוראה בבית ספר יסודי עברתי קורס לחינוך מיוחד וקיבלתי כיתה להוראה מסייעת לילדים מתקשים. לאחר חמש שנים נוספות נרשמתי לאוניברסיטה, וסיימתי תואר ראשון בחינוך ותולדות האמנות ותואר שני בתולדות האומנות שאהבתי מאוד. הוזמנתי ללמד תולדות האמנות בבית ספר תיכון בתל אביב ולימדתי כיתות י"א- י"ב- חומר לבגרות.
כיום יש לנו שמונה נכדים. אחת מהם היא אתיופית, שהבן שלי אימץ בגיל חמישה ימים. כיום היא סמלת בצבא, ואנחנו עברנו לגור באחוזת "נווה חוף". אנחנו נהנים מחוגי ברידג', מחשבים, ספרות ותנ"ך, וכן
מהתעמלות ושחייה בברכה.
מילון
גזבראדם המנהל את ענייניו הכספיים של ארגון.
ציטוטים
”היינו שתי משפחות שהצטופפו בעגלה וחיילים נאצים חמושים ליוו את השיירה וזאת למנוע בריחתינו“