מאגר סיפורי מורשת

למדתי בביה"ס היהודי " אליאנס" והייתי חבר בצופים ובתנועת הספורט מכבי בהם רכשתי את ערכי הציונות ואהבת ארץ ישראל שהייתה בתחילת דרכה. אחרי הבר מצווה עליתי ארצה (1958) ויתר משפחתי עלתה כשבעה חודשים מאוחר יותר. את החודשים בהם הייתי בגפי למדתי עברית באולפן בקיבוץ מזרע ובחופשות התארחתי אצל משפחת דודי ד"ר משה שלום בחיפה. את דודי ומשפחתו לא הכרתי לפני כן היות ועלו ארצה עם קום המדינה.

את לימודי התיכון סיימתי בביה"ס הצרפתי ביפו. לאחר ניסיון כושל להתקבל לפקולטה לרפואה בירושלים, בגלל בעיות שפה. התגייסתי בשנת 1962 לשירות חובה אותו עברתי בעיקר בגולני ובחלקו בממשל צבאי צפון.

משנת 1967 עד 2002 עבדתי במשרד ראש הממשלה וכן מספר שנים במסגרת הצבא, שנים שכללו מספר שליחויות לחו"ל.

התחתנתי בשנת 1971 עם אסתר ז"ל לבית סרור ונולדו לנו ארבעה בנים: גיל, רון, אילן ואורן. כולם היום נשואים ולגאוותי אני בינתיים סבא לשמונה נכדים ונכדות. כיום ומזה מספר שנים אני גמלאי. אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי רומי שלום, הלומדת בביה"ס "רמת החייל".

מאז עלייתי ארצה, חיי כללו תחנות ואירועים רבים, חלקם משמחים, חלקם מעציבים, רובם מעניינים ומאתגרים, לפחות בעייני, כך שבהגיעי לפרישה יצאתי שמח, מסופק ודי גאה. בכל זאת, ברצוני לציין שלושה אירועים משנותיי הראשונות בארץ שהטביעו חותם על חיי הן מבחינה מקצועית והן בגלל " ההומור והקוריוז" שבהם.

כאמור, עליתי ארצה בדצמבר 1958 בגפי כאשר אני אמור להגיע לדודי בחיפה. בהגיעי ארצה לנתי באכסניית הסוכנות היהודית בנמל התעופה, ולמחרת בבוקר, לאחר שיחה עם נציגי הסוכנות ומבלי לקבל שום עזרה באיתור הדוד, ניתן לי כרטיס אוטובוס וסכום קטן של כסף ונשלחתי לחיפה "לחפש" את דודי.

בחיפה, מסורבל בכבודתי ובקושי מסוגל להגיד כמה מילים בעברית, למזלי ידעתי שפות נוספות, התרוצצתי בחיפה בין העיר התחתית, תחנת המשטרה "בהדר", משרד הפנים ומרשם התושבים ואיש לא יכול היה לאתר את כתבתו של דודי. דודי היה רופא שיניים די ותיק בארץ ובחיפה. קצת מיואש וחסר אונים בתור ילד בקושי בן 14, ישבתי בתחנת המשטרה להמתין לבירורים לאיתור דודי. להפתעתי ולשמחתי, תוך כדי המתנה, עבר אדם ממוצא לבנוני, שהכרתי בתור ידיד של אבי, והוא פתר את "התעלומה" ולקח אותי לדודי, סוף טוב הכל טוב!

לאחר סיום מבחני הבגרות שלי בצרפתית אותם עברתי בהצטיינות (1962), נרשמתי למבחני הקבלה ללימודי הרפואה בירושלים. המבחן כמובן היה בכתב ובעברית! מיותר לציין שלא יכולתי אפילו לקרוא את נתוני המבחן, שלא לדבר על הבנת תוכנו וניסוח התשובות (המבחן היה במתמטיקה ובפיזיקה). כתבתי על דפי המבחן מכתב למרצה באנגלית, הסברתי שאני עולה חדש שלא למד בעברית ושאינני מוכן לעבור המבחן או בעל פה או בכתב אבל בצרפתית או אפילו באנגלית!

מה הייתה התשובה אתם שואלים? ובכן שורה אחת בעברית שלא עברתי!! יצוין שבאותם ימים ניתנה עדיפות לבני רופאים להתקבל לפקולטה ויתרה מזו, התקיימו לימודים בפקולטות שונות כולל לרפואה בשפה האנגלית עבור סטודנטים ממדינות שונות, בעיקר אפריקאיות, עמן ישראל הייתה חפצה בפיתוח הקשרים. מכאן והלאה היה ברור שרופא אני כבר לא אהיה…

בנובמבר 1962 התגייסתי לצה"ל לשירות צבאי סדיר. בבסיס הקליטה, כעבור 2-3 ימים של טרטורים וספיגת תחילת האווירה הצבאית, נכנסתי כמו כולם לראיון עם קצין מיון כדי לקבוע לאיזו יחידה אשובץ. בשיחה הקצרה, עם אפשר לקרוא לה שיחה, שאל אותי הקצין היכן ברצוני לשרת?

כאילו זו הייתה תכנית כבקשתך!

עניתי שמאוד רוצה לשרת בחיל המודיעין. בהיותי שולט במספר שפות בניהן ערבית, צרפתית, אנגלית.. מתוך שאיפה להמשיך אחרי הסדיר בקריירה צבאית בחייל.

הקצין הסתכל עליי בעיני "עגל" ואמר בטון פסקני: "תבחר בין תותחנים, שריון, או גולני". עניתי לו: תותחנים. "למה?" שאל הקצין. השבתי שיש לי חברים בחייל הזה ואולי יתמזל מזלי ואשרת עמם. בנוסף זוהי אחת האפשרויות שאתה מציע לי. לאן אתם חושבים שהגעתי?

לגולני!!! אני משוכנע שהיום תהליך המיון טוב יותר ויעיל יותר.

הסיפורים שהוזכרו למעלה הם אומנם רק למען הקוריוז אך בכל זאת השפיעו עליי ולראייה אני עוד זוכר אותם היטב ואף השפיעו על המשך חיי. התחשלתי היטב הן כאשר נדרשתי להסתדר בכוחות עצמי והן בשירות הצבאי. אומנם אני לא רופא אבל עשיתי קריירה יפה ומכובדת בשירות המולדת.