מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית אליהו נולדתי בשנת 1948,  בברגן בלזן, בגרמניה.

 

גדלתי בבית שההורים עלו אחרי מלחמת העולם השנייה לארץ באניית מעפילים. הם עלו לישראל מתוך רצון לארגן את חייהם מחדש לאחר מה שהם סבלו בשואה. כפי שהבנתי בעודי ילדה, עבר עליהם הרבה סבל והם באו לארץ בכדי להקים משפחה ובית בישראל. בתור ילדה קטנה לא הבנתי למה הורי כאלה עצובים ולמה אין שמחת חיים בבית. הם השתדלו לחיות את חייהם, אולם זה לא היה קל. לא הייתה להם שמחת חיים והיה מאוד קשה.

 

כשגדלתי קצת רציתי לצאת מהבית ורציתי להיות בקיבוץ, הורי לא הסכימו בשום אופן שאלך לקיבוץ. אני זוכרת שהייתי ממש מבקשת ומתחננת, עד שלבסוף הם הסכימו שאלך לקיבוץ. הייתי שם תקופה קצרה, עד למועד הגיוס שלי חזרתי הביתה והתגייסתי לצבא. בצבא שירתתי במלחמת ששת הימים והתנדבתי לקיבוץ. לאחר מכן השתחררתי ויצאתי לחיים הרגילים.

 

כל השנים ניסיתי להעביר לילדי את המסורת של עם ישראל, לחגוג את החגים במועדם וכמו שצריך: אם זה (אכילת מצות) ראש השנה וכן כל שאר חגי ישראל.

 

תוך כדי החיים הכרתי בטיול שנסענו להכיר את הארץ בצפון עם חברים את בעלי והוא הפך להיות אהבת חיי. יצאנו תקופה של שנה והחלטנו להתחתן בשנת 1970. התחתנו בחתונה צנועה בבית כנסת בשדרות רוטשילד בתל אביב. לאחר שנתיים נולד בני הבכור, ניקי ולאחר שנתיים נולדה רונית ולאחר עוד שנתיים נולד אבישי, בני הצעיר.

 

החיים היו פשוטים וטובים. כל ימי שבת טיילנו בארץ ולימדנו את הילדים לאהוב את הארץ ואת נופיה.

 

כל השנים פחדנו ממלחמות ובסוף, לאחר שילדתי את ילדי המלחמה 'תפסה' אותי כשהם היו קטנים (מלחמת יום הכיפורים) בזמן המלחמה רק בני הבכור נולד והוא היה בן שנה והייתי בהריון עם ביתי (אמה של נעה). בעלי שירת בכל מלחמות ישראל ומאוד דאגתי לו ופחדתי שחלילה יקרה לו משהו. הוא היה אדם שאהב את המדינה והיה מוכן לשרת בצבא כל עוד צריך אותו ואפילו מעבר ולא התלונן אף פעם. הוא שירת את המדינה באהבה גדולה.

 

"בֶּרגֶן-בֶּלזֶן (מגרמנית: Bergen-Belsen, להאזנה (מידע · עזרה)), הנקרא לפעמים רק בלזן, היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסקסוניה תחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה.מחנה ברגן-בלזן הוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך "תוכנית ההחלפה". ויקיפדיה.

תשע"ו, 2016