מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1951 בפולין, עליתי לארץ ישראל בשנת 1957.

 

הסיפור שלי מתמקד בשירותי הצבאי, התגייסתי בחודש פברואר 1969 לאחר הגיוס התחלתי את שלב הטירונות, לאחר מכן עברתי קורס מכונאי טנקים צנטריונים. לאחר סיום הקורס, הוזעקתי לעבור קורס נוסף כמכונאי טנקי שרמן. בשנה זו נקראה המלחמה "מלחמת ההתשה " מלחמה זו התנהלה נגד צבא מצרים. בתקופה הזו נהרגו חיילים רבים.

 

לאחר סיום הקורסים נזעקתי לגדוד תותחנים 403 ששירת בגזרת  תעלת סואץ בסיני. נשלחתי לגדוד כשאני צעיר מאוד וכבר ביום הראשון, בשעת לילה מאוחרת נקראתי לסוללת תותחים בקו התעלה כאשר אנחנו מחפים מאחורי המעוזים בירי מסיבי בתגובה של ירי מצד המצרי. החיים כחייל בשירות הצבאי היו בתנאים קשים במיוחד כי היו גורמים רבים שהצבא לא הספיק לתכנן, היינו אוכלים ב"מסטינגים"(כאילו צלחת) מים היו במכלים, להתרחץ עם צינור מעוקב מיכל מים נייד, ובעיקר אכלנו הרבה הרבה חול… אני הייתי מכונאי מאד מוכשר ופעיל בכל צורה של עבודה קשה, נקראתי לעבודות שונות במסירות.

 

במשך כל השירות הצבאי שרתי בתעלה. הפעילות הייתה מבצעית. באחד המבצעים בירי תותחים בלילה, לאחר פעילות היו מחלקים "סוכריות"(פגזים) לתותחים. באחד הלילות בזמן שישנתי, התנהלה בדיוק חלוקת הפגזים, ישנתי על שמיכה תחת כיפת השמים כי לא היו נהלים מסודרים והרס"ר לא זיהה אותי בשנתי ,לצערי הרב הוא דרס אותי עברתי פציעה חצי קשה ולאחר מכן קבלתי חופשה .למרות הפציעה חזרתי לפעילות, לא חשבתי על עצמי ועל פינוק כי זו הייתה מלחמה והרגשנו שהכול תלוי על כתפנו, רגש האחריות היה המכריע.

 

באחד הימים נהרג אחד החיילים מהגדוד שלנו בהפגזה מצרית, בזמן שירותו בתעלה במוצב בצפון התעלה, נפל פגז בתוך המוצב. שם החיל ישראלוביץ ז"ל. זה היה מקרה מאד מצער. אבל אחוות לוחמים זה משהו אחר…מדי שנה עד עצם היום הזה, נפגשים חיילים וקצינים מהגדוד לאזכרה ביום נפילתו באשדוד.  בחג שני של פסח, אנחנו נפגשים אצל אחיו במסעדת "אידי" באשדוד. זה אחד המפגשים המרגשים בחיי שמתקיימים 45 מזה  שנים.    לאחר השירות התחתנתי. נולדו 3 בנותיי ו-12 נכדים לתפארת. אני מלווה אותם  ונהנה…

לסיום הסיפור רוצה לומר שלא היינו "חיילים של שוקולד" למרות הקשיים והתלאות שמנו עצמנו כמובילים ואחראים על שלום ובטחון המדינה, טובת הכלל עמדה מול עינינו ואני מקווה שמסר זה יעבור לילדינו ונכדינו בארץ ישראל.

 

תשע"ו