חטיפת יהודי תימן
בשנת 1949 עלתה אמא שלי לארץ ישראל לאחר שהוברחה מתימן בגלל שהשלטון רצה לאסלם את היתומים. אני עליתי לארץ שנה אחריה עם אחותי הצעירה ממני בשנה ועם ביתה התינוקת.
הגענו למחנה עולים "עין שמר". במחנה הייתי צמודה לאחותי כל זמן שהלכה להניק את התינוקת שלה. יום אחד ישבנו בבית תינוקות וראיתי שקבוצת אנשים עומדת מסביב למיטה של התינוקת של אחותי. ידענו מסיפורים שהסתובבו במחנה שלוקחים ילדים, כי כל הזמן נשמעו צעקות "איפה הבת שלי?!" "איפה הבן שלי!?" ואמרו להם "הוא מת"," הוא בבית חולים". האנשים שעמדו מסביב לעריסה הניעו את הראש כאילו מרוצים מהתינוקת. אחותי התחילה לבכות ולהרביץ לעצמה ולקרוא "אוי ואבוי, ייקחו את הבת שלי!". החלטנו להגיע למחרת בחמש לפנות בוקר לבית תינוקות. אחותי לקחה את התינוקת שלה וברחה. בדרך היה שלג והדרך הייתה קשה. בחור שהכרנו עזר לנו והסיע את אחותי והתינוקת לראש העין, שם הייתה האמא שלנו עם האחים הקטנים. אני נשארתי שם עודד יום- יומיים, בבוקר הלכתי עם תלוש מזון וצלחת לקבל את ארוחת הבוקר. חשוב לדעת כי הימים היו ימי צנע ולכל אדם במחנה הייתה מכסה חודשית של מזון.
שאלו אותי "איפה התינוקת ואחותך?" שיקרתי ואמרתי "אני לא יודעת". לקחו לי את הצלחת ולא רצו לתת לי אוכל. חזרתי לאוהל בוכה וסיפרתי לחברות מה קרה. כל אחת מהחברות נתנה לי חתיכת לחם.
הבחור שעזר לנו חזר ל"עין שמר" וביקשתי ממנו שאמא שלי תגיש בקשה מהמשרד להעברה אליה. עברתי אליה לראש העין ולאחר יומיים לפני שהספקתי להירגע מהטראומה הביאו בחור ושידכו לי אותו. וזה הגבר שהייתי נשואה לו כל השנים.
הזוית האישית
כמתעדת- החוויה הייתה מעניינת מגבשת ומחברת. היה מעניין ללמד על המשפחה ועל העבר שלה, כי אנחנו יודעים שבלי העבר אי אפשר להמשיך את ההווה והעתיד. כששמעתי את הסיפור מסבתא רבתא שלי לראשונה, (ושמעתי את הסיפור ממנה הרבה מאוד פעמים, אפשר לומר בכל מפגש משפחתי.) הרגשתי פחד וזעזוע מהדרך שהתייחסו לאנשים במיוחד לעולים חדשים שהגיעו לישראל והאמינו שהארץ היא קדושה והתפללו כל הזמן לעלות אליה. אני מאחלת לסבתא רבתא יונה אברהם, בריאות ושמחה מהמשפחה. שתזכי לראות את המשפחה שלך גדלה ומתפתחת. שתמשיכי להגיע אלינו לחגים ולימי הולדת ואנחנו נמשיך ליהנות מהנדיבות והשמחה שלך. כמספרת- התכנית הקשר הרב דורי ריגשה אותי ונתנה לי להרגיש שמכבדים אותי ואת סיפור החיים שלי. בדרך כלל הצעירים חיים את ההווה, את החיים המודרניים ואין להם סבלנות להקשיב ולהכיר את מה שעברנו. אני כסבתא רבתא מרגישה זכות גדולה שהנינה שלי מזמינה אותי ומאפשרת לי להיפגש אתה ולספר לה. אני מאחלת לנועה היקרה ולכל הנכדים והנינים שלי הרבה אושר, בריאות ושאזכה לראות אותה גדלה בבריאות ובצלילות הדעת.
מילון
תלוש מכסת מזון, צנע.בשנות 1949-1950 המצב הכלכלי במדינת ישראל הצעירה היה קשה. בשנים אלו עולים רבים מכל התפוצות עלו לארץ ולמדינה לא היו הכנסות כדי לממן את ההוצאות הגדולות, בנוסף ב-1948 הייתה מלחמת העצמאות\\ השחרור וההוצאות היו כבדות למדינה, כיוון שלאוכל לא נשאר הרבה כסף לכן הכריזו על תקופת צנע מהמילה צניעות, והוחלט על סל קיצוב לאזרח כדי לאפשר חלוקה צודקת של מזון, נעליים והלבשה. נקבעה מכסת מזון לכל אדם. כל אדם קיבל פנקס תלושים שנקראו: נקודות, ובאמצעותן היה מקבל את ההקצבה החודשית של סוכר קמח שמן ביצים וכדומה… במחנה העולים פנקס התלושים כלל תלוש מזון.
ציטוטים
” העזרה והתמיכה עזרה לאנשים לשרוד ולהתמודד עם קשיים. “