מאגר סיפורי מורשת

במאי 1944 נלקחתי עם הוריי, אחותי, סבי וסבתי למחנה ההשמדה אוושוויץ בירקנאו, שם הופרדתי ממשפחתי על-ידי מנגלה. הם נשלחו לתאי הגזים, ואני ואחותי, בנות 13 ו-14 נשארנו בחיים.

כעבור חצי שנה עברנו לגרמניה למחנה ריכוז על יד בוכנוולד.

לפני כ-20 שנה ראש העיר של מרקלינברג הזמין את הניצולים לחניכת לוח הזיכרון של המחנה. אחותי, דוקטור זהבה שטסל, חוקרת שואה, כתבה ספר על תולדות המחנה.

בבית הספר התיכון במרקליברג הילדים קראו את הספר והזמינו אותי לספר להם איך הרגישה ילדה בת 13 במחנה בתקופה ההיא.

אני ובתי נסענו לשם שוב לפני 4 שנים והופענו לפני הילדים ששאלו שאלות כדלקמן: איך זה קרה שלא רציתם למות אחרי כל מה שעברתם במחנה?

אני הסברתי להם, שכל מה שרצינו היה לפגוש את ההורים שלנו. המלצתי להם לקרוא את הספר של הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, שמתאר את מצבו בתור פסיכיאטר כאשר נלקח לאוושוויץ ונשאר בחיים הודות לשיטה שהוא המציא בתוך המחנה: צריך שלבן אדם תהיה מטרה לצפות לה ולהישאר בחיים למענה (גם כיום משתמשים בשיטת הטיפול שלו, ששמה לוגותרפיה).

אני הגעתי לארץ ב-1947, אחרי שחזרתי עם אחותי להונגריה, ממנה נלקחנו לאוושוויץ. לצערנו אף אחד ממשפחתנו לא חזר. נפגשנו עם בן דודנו שבא מארץ ישראל בתור שליח. הוא צירף אותנו לקבוצת נוער שהייתה מיועדת לעלות לארץ ישראל. שהינו שנה בגרמניה בתוך מנזר שהנזירות פינו למעננו. משם עלינו באונייה ששמה היה "לנגב". אחרי שלושה שבועות של טלטולים בים סוער (נדחסו בתוך הספינה שש מאות נערים בגילאי 15 עד 16. הספינה הייתה מיועדת למאתיים איש) הגענו לנמל חיפה. משם הועברנו לקפריסין על ידי אונייה בריטית שחיכתה בנמל ותפסה אותנו. אחרי חצי שנה בקפריסין, הגענו לארץ ואני ואחותי, אחרי שהייה קצרה בעתלית, הגענו לקיבוץ חפציבה. משם עברתי למשק הפועלות "עיינות". שם למדתי עד כיתה ו' ושם נודע לי על הקמת המדינה.

בזכות הלימודים התקבלתי לבית ספר לאחיות בבית החולים רמב"ם. ברמב"ם עבדתי עד 1996 בהפסקות. במלחמת יום כיפור ובעוד מלחמות עבדתי בחדר מיון וטיפלתי בחיילים הפצועים שהגיעו במסוקים מהקרבות. לאחר מכן עברתי לעבוד בדיור המוגן במגדלי אלישע, שם הייתי האחות במשך 10 שנים. הדיירים ברובם היו ניצולי שואה.

תשע"ה, 2015