מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אראלה, על שם סבי – הרב אהרון אראל נורוק אב אמי שעלתה ארצה מרוסיה בשנת 1926. אבי הקדים אותה ועלה בין ראשוני העלייה השלישית. הוא היה חלוץ ואידיאליסט ועלה בשנת 1921 לעמק יזרעאל.

 

התגוררנו אז בבלפוריה בעקבות עבודתו של אבי, שהיה מנהל מחוז בקופת חולים כללית הגענו לחדרה. שם ביליתי את ילדותי ונעוריי. למדתי שמונה שנים בבית חינוך לילדי עובדים שהיה שייך לזרם השמאל. חונכנו על אהבת המולדת ואהבת האדם, השתייכתי לתנועת הנוער העובד ורוב הפעילות התרכזה בערכים דומים.

 

 

בגיל 14 גייסו אותנו לגדנ"ע גדודי נוער של צעירי ההגנה. התאמנו בפעילות נגד הערבים והבריטים ששלטו בארץ. חלק מהפעילות הייתה לעלות פעם בחודש בצמדים למגדל המים המקום הגבוה ביותר במושבה ולהעביר ידיעות במורס לקיבוץ גן שמואל הקרוב.

 

התקופה הייתה תקופת צנע והסנדוויצ'ים הנפלאים שהביאו לנו,זכורים לי עד היום. בתום לימודי התיכון, החלטתי עם הורי שאלמד בבית ספר לאחיות בבלינסון. אילו היו שלוש שנים לא קלות של לימודים ועבודה אך זכורות לי כתקופה מאוד מאתגרת ומעניינת.

 

 

לאחר נישואי ליוסף איל ז"ל שעלה לישראל בשנת 1934 מגרמניה,טרום מלחמת העולם השנייה, למד הנדסה אלקטרונית באנגליה והיה אדם אהוב מאוד. יחד היינו הורים לשתי בנות, ענת ועדי.

 

כשיוסף קיבל הצעה להיות הנספח המדעי בשגרירות ישראל בוושינגטון, ארה"ב, למשך ארבע שנים שהיו מעניינות ביותר, נפגשנו עם נספחים מכל העולם טיילנו הרבה ונהינו מכל מה שארה"ב יכולה להציע, בתקופה שלהיות ישראלי הייתה גאווה גדולה!

 

כשחזרנו ארצה בשנת 1967 נולדה ביתנו הצעירה, אפרת. יוסף החל לעבוד במרכז למחקר גרעיני בנחל סורק ואני חזרתי לעבוד כמנהלת שירותי סיעוד במרכז לבריאות האישה ברמת גן.

 

בשנת 1983 נפטר יוסף ואני נשארתי עם 3 בנותיי שנישאו והפכו בעצמן לאימהות. היום, כשאני בת 81 מביטה על "השבט" של בנות וחתנים ושמונה נכדים נפלאים כל אחד בדרכו בגאווה רבה, ומרגישה מאוד מבורכת.

על אף שבדמיוני קיוויתי ללמוד אדריכלות ואף לעסוק בזה החלטנו הורי ואני שאלמד בבית ספר לאחיות שנראה מתאים יותר לאותה תקופה וכך במשך שלוש שנים גרתי בפנימיה למדתי, עבדתי וסיימתי את בית הספר ולאחר זמן קצר נישאתי ליוסף. אז הוצעה לי עבודה מאוד מעניינת לרכז את בית הספר לאחים ואחיות מעשיים שהתנהל בתוך בית חולים שלוותה. אהבתי מאוד את התקופה הזו שנפסקה עם לידת בתי הבכורה-ענת.

 

מנהלת בית חולים "שלוותה" דגלה "באם יושבת בית" ואני בהנאה גדולה גידלתי את ענת ואחריה את עדי. כמה שנים לאחר זאת הוצעה לי עבודה כאחות במרכז לבריאות האישה בו טיפלנו במכלול הנושאים הקשורים בבריאות האישה מנערות, נשים בהריון, גנטיקה, הפריה מלאכותית ומחלות נשים.    

 

תלמידה בבית ספר לאחיות

לאחר זמן והרבה השתלמויות הציעו לי לנהל מרפאה גדולה למשך מספר שנים ועד יציאתי לגמלאות.סיימי את עבודתי כאחות בהרגשת סיפוק רבה על שנים שיכולתי לעזור ולסייע לנשים כה רבות.

בעלי בא מבית שומר מסורת, ואני שמחתי למלא אחר בקשתו וכשנולדו בנותינו נהגנו להדליק בערב שבת נרות ולברך על היין. חגים שנחגגים בביתי בשמחה רבה ומסורת הם ליל הסדר בו מתכנסת כל המשפחה המורכבת. השולחן ערוך על פי כל כללי המסורת: במצה, מרור, זרוע וכרפס, וכולנו קוראים את ההגדה מתחילתה וכמעט עד סופה. אוכלים מאכלי חג ושותים ארבע כוסות.בחנוכה על פי מסורת שיצרנו לפני שנים לאחר הדלקת הנרות ושירי חנוכה אנחנו מכבים את כל האורות וכל שלושה הדורות רוקדים במעגל כל אחד עם נר דולק בידו ושרים "באנו חושך לגרש". כמו שנאמר מי שעבר את תפילת ערב חנוכה בביתנו נחשב כבין משפחה.                                                         

 

בלפורייה: "בלפורייה הוא מושב בעמק יזרעאל, 3 ק"מ צפונית לעפולה, בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. הוא קרוי על שמו של שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, החתום על הצהרת בלפור‏, ונוסד ב-2 בנובמבר 1922, במלאת 5 שנים למתן ההצהרה."      

 

תשע"ה