מאגר סיפורי מורשת

שמי נירה שריר לבית לסטר מנס ציונה. נולדתי בישראל ב22.9.1939, ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. במהלך חיי עבדתי כמורה, מנהלת בית ספר, מורה בסמינר למורים וכמפקחת על אכיפת חוק חינוך חובה וביקור סדיר. התגוררתי עד גיל 20 בנס ציונה, אחר כך למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים ושם הכרתי את בן זוגי עמיקם שריר והתחתנו. יחדיו גרנו בחולון. בשנת 2010 עמיקם נפטר ולאחר שש שנים עזבתי את חולון אחרי 52 שנה, וכעת אני מתגוררת בהרצליה ליד ילדיי ונכדיי.

הוריי היו מוכרים בנס ציונה בשם אוקה ושמרל לסטר. אמי סיימה סמינר עברי ברומניה וקיבלה תעודה מצוינת וכשעלו לארץ, לא הייתה עבודה בהוראה לפיכך, עבדה באריזת תפוזים עד שאני נולדתי. כשהייתי בת שלוש אמי התחילה לעבוד כמורה ברחובות ועבדה עד שאמה הגיעה אלינו בשנת 1949 אחרי שכל משפחתה נספתה בשואה.

אבי היה מסגר מומחה ובתחילה עבד בתחנת הניסיונות החקלאית והמציא כל מיני פטנטים לייעול ההשקיה. יותר מאוחר פתח מסגרייה עצמאית ועסק בעיקר באביזרי עזר לענף הפרדסנות. לקראת מלחמת השחרור התחיל אבי לייצר מכוניות משוריינות שהובילו מזון דלק ולוחמים לכיוון ירושלים. חלק מהן אפשר למצוא היום בדרך לירושלים.

אבי היה פעיל בכל המוסדות הציבוריים בקהילה (ועד התושבים, קופת מלווה, צרכניה, ובעיקר "ההגנה") ואף היה מפקד ההגנה בשכונה שלנו. בביתנו היה "סליק" שבו הסתירו נשק להגנה עצמית. כמובן שאני לא ידעתי מכל זה ורק לאחר הקמת מדינת ישראל סיפרו לי.

בילדותי בישראל, לא ידענו מאומה על המלחמה ולא הרגשנו מצוקה. ההורים שלי ושל כל חבריי היו מאוד מודאגים מקרובי משפחתם שנותרו באירופה. מידי פעם ראינו את ההורים עצובים מאוד אבל לא הבנו כלום. בארץ שלטו האנגלים ומסביב לנס ציונה היו מחנות צבא אנגלי (כמו סרפנד- צריפין).

שיר ששרנו משום שהאנגלים לא הרשו לשיר את התקווה הוא שאו ציונה נס ודגל.

נס ציונה הייתה מושבה בת שלושה אזורים:

1. האיכרים בעלי האדמות, הפרדסים והכרמים.

2. שכונת הפועלים, שגרו בה חלוצים שעלו ארצה החל משנת 1930 וגרו בצריפים ואוהלים והתחילו בבניית בתים.

3. השכונה הערבית שהקיפה את כל המושבה ושם גרו באוהלים, בצריפים ובחושות. היו אלה משפחות מרובות ילדים שלא למדו אף פעם בבית ספר. במרכז האזור שלהם עמד מסגד מפואר הניצב עד היום במושבה ובגבעות שמסביב היו כמה בתי אחוזה של שייחים ערבים.

הערבים היו הפועלים החרוצים בעבודה החקלאית, בעיקר בפרדסנות, והאיכרים סירבו לתת עבודה לחלוצים היהודים, מפני שהערבים קיבלו פחות שכר. בכל פעם שהיו מאורעות בארץ, הערבים פגעו בפועלים היהודים בפרדסים ובדרכי הגישה לנס ציונה.

מהלך הלימודים

היו שני גני ילדים בנס ציונה, אחד בשכונת הפועלים ואחד בשכונת האיכרים. היה בית ספר יסודי אחד וכולנו למדנו ביחד, כיתה אחת בכל שכבה. כאשר קמה המדינה והתחילה העלייה הגדולה, בנו בית ספר נוסף ושמו היה "בית החינוך לילדי העובדים". עבור הלימודים שילמו ההורים שכר לימוד. בכיתה ו' עברתי לבית הספר החדש.

בבית הספר התיכון למדתי ברחובות כי לא היה תיכון בנס ציונה. עם סיומו התגייסתי לצבא בשירות הפסיכוטכני. בסיום הצבא מיד התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים פסיכולוגיה, סוציולוגיה וחינוך. בתקופת לימודיי עבדתי במכון הדסה בייעוץ לבחירת מקצוע. באוניברסיטה הכרתי את בן זוגי עמיקם שריר, יליד חיפה שהיה דור שישי בארץ. משפחתו עלתה בעליית חסידים לצפת בערך ב-1760. התחתנו ולאחר סיום לימודינו, לא הסכמתי בשום אופן לגור בנס ציונה. קנינו דירה בחולון וגרנו שם 52 שנים.

נולדו לנו ארבעה ילדים ועשרה נכדים. שמות ארבעת ילדיי הם:

אפרת – "א" על שם אשר וקסלר אביה של אמי ואחיה אליהו ואתל שנספו בשואה. "פ" על שם סבתא שלי פייגה וקסלר שהגיעה לארץ בודדה אחרי שאיבדה את כל משפחתה בשואה. "ר" על שם הנכדה פרידה בת דודתי שנספתה בשואה.

שי יהושע – על שם יהושע שריער אבא של עמיקם שנהרג בתאונת עבודה.

פנינה – על שם אמו של עמיקם בן זוגי. פנינה היא אמא של שיר אריכא שמשתתפת בקשר הרב דורי.

גילי – בחירה חופשית של אחיה הגדולים.

עבדתי 40 שנה במערכת החינוך בפיתוח שיטות להוראת קריאה בדרכים חדשות ובהדרכת מורים. כמו כן, לימדתי בסמינר למורים ובאוניברסיטת תל אביב. סיימתי את עבודתי כמפקחת משרד החינוך על מניעת נשירה וקיום חוק חינוך חובה.

מדוע אני מפחדת מכלבים

בילדותי שיחקנו ליד הבית במשחקים שנעלמו לאט לאט: תופסת, מחבואים, חיידודס, בורות, ג'ולות, וחמש אבנים. בבית המשחקים היו כל מיני קלפים, ריכוז, דוק, ובנייה בקוביות. פחדנו לצאת לרחוב בערב מאימת השועלים שבאו לטרוף תרנגולות מהלולים.

החוויה המפחידה ביותר הייתה בימים הראשונים להכרזת המדינה (מאי 1948). השייחים והמנהיגים של הערבים שמסביבנו הודיעו לאנשיהם שיברחו מפחד היהודים ויגיעו למג'דל (אשקלון כיום). בלילה אחד כולם נעלמו בעגלות, ברגל, על גבי חמורים ובמשאיות. את כל חיות הבית הם השאירו ללא מזון וללא השגחה. בשכונתנו לא היו כלבים ופתאום הגיעו כל הכלבים מהשכונה הערבית. הילדים ועוד מבוגר אחד יצאו לשחק עם הכלבים ורק אני הפחדנית נשארתי בבית.

הגבר המבוגר קיבל חום ובתחילה לא ידעו מה יש לו, אבל אז עלה הרעיון שאולי זאת כלבת?

האדם המבוגר נלקח לבית חולים הדסה בתל אביב ומכיוון שלא היה ניסיון איך מטפלים במחלת הכלבת, למרות שאותו אדם קיבל זריקות רבות, הוא נפטר. אשתו נשארה אלמנה עם שני ילדים קטנים בלי שום ביטחון כלכלי, והקהילה אספה כסף כדי לפרנס את המשפחה.

כל הילדים קיבלו עשרים וארבע זריקות בבטן וניצלו, והייתה דאגה גדולה בשכונה. היחידה שלא קיבלה זריקות הייתי אני, כי כולם היו משוכנעים שאני לא יצאתי מהבית כשהיו כלבים בשכונה. מאז אני מפחדת מכלבים והדבקתי בפחד הזה גם את ילדי ונכדי.

הזוית האישית

נירה: גרתי במקומות שונים בארץ ונותרו לי חברים רבים מהתקופות השונות בחיי. אני גאה לציין שאף אחד מחבריי הטובים לא ירד מהארץ ולא עזב את עבודתו הפורייה בישראל. אני גאה בהישגים של חבריי ושל בני דורי שתרמו לביסוסה הכלכלי של המדינה. לדעתי, שימור הסיפורים של ילדותנו וחיינו בארץ חשוב ביותר לדור הצעיר שלא מכיר את חוויות הילדות בארץ קטנה, באמצעים דלים, ברדיו אחד לכל השכונה, בלי מצלמות בכל בית ובלי טלוויזיה.

שיר: נהניתי לעבוד עם סבתא והתעניינתי בסיפוריה. הפרויקט הזה מאוד חשוב ומרתק משום שביומיום סבתא מקשיבה לסיפוריי ואני לא שואלת לרוב ולכן זה היה כל כך מהנה.