מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת תשט"ו  (1955) בבית הרפואה "אסף הרופא" שקראו לו בזמנו בית הרפואה "צריפין" להוריי הרב מרדכי אליהו וגנעשיה שניאור.

הוריי הגיעו  לישראל מרוסיה לאחר מלחמת העולם השנייה, הדרך הייתה קשה ומסוכנת, אך בחסדי ה' הם הגיעו לארץ והשתקעו בכפר חב"ד. אני הבת השנייה במשפחה, לפני נולד בן בכור ששמו מאיר, ואחרי נולדו עוד ארבעה אחים: איידי, אסתר, חני ומשה. כאשר נולדתי הורי החליטו לקרוא לי פרלה, על שם סבתא שלי, אמה של אימי. היא נפטרה בזמן מלחמת העולם השנייה מרעב, בעקבות הרעב היא חלתה בטיפוס והשאירה שלושה ילדים קטנים, בהם אמי גנעשיה.

בילדותי, כפר חב"ד היה ישוב  קטן מאוד, משפחות מעטות גרו בכפר והחלו את יישוב המקום המיוחד, הכפר של הרבי. היינו מעט משפחות, הקשר בינינו היה חזק מאוד, ממש כמו של משפחה אחת גדולה. משפחות רבות היו ללא קרובי משפחה, אנשים רבים היו בודדים בעולם לאחר השואה הקשה שממנה ניצלו. כאן בארץ החלו לשקם עצמם ולהקים את ביתם מחדש.  הכרנו כל בית בכפר, כל משפחה וכל פינה…..כאשר הגיעו קרובי משפחה לאחת המשפחות כולם היו שותפים לשמחתם. כאשר לאחת המשפחות הייתה שמחה משפחתית, כולם התגייסו בכדי לבשל יחד את האוכל לאירוע, בקיצור היה שונה. כך גדלנו. ללא משפחה ביולוגית גדולה אך עם שכנים שהם כמו משפחה ענקית.

כשהייתי ילדה צעירה היו לנו שני חדרים בבית. מספר הנפשות בביתנו  היה שישה. הורים וארבעה ילדים. בחדר  הסלון היו מיטות מתקפלות. אחי, שהיה מאוד חסידי, לא רצה לישון עם הבנות. אז כדי שלא נישן ביחד היו צריכים לשים בינינו שולחן שישמש להפרדה.

כשמכונית עברה ליד הבית, זה היה משהו נדיר…חוויה שאין כדוגמתה, והיינו בטוחים שהמכונית מצלמת אותנו.

בילדותי זכיתי למשהו  מיוחד במינו, שלצערנו לא קיים היום..היו אלו השידורים המיוחדים של ההתוועדויות של הרבי, היישר מ- 770- בית מדרשו של הרבי.  השידורים הישירים הועברו  אל הישיבה המרכזית בכפר חב"ד בין ארה"ב לישראל קיים הפרש שעות, כך שכאשר היה ערב אצל הרבי, היה אמצע הלילה בישראל

הייתי ילדה צעירה, ולמרות זאת כאשר נודע שיתקיים שידור של התוועדות, הייתי קמה יחד עם אחי באמצע הלילה והולכת לישיבה .הגברים היו מתכנסים באולם הגדול ה"זאל", והנשים היו מתכנסות באחד החדרים. השידור הועבר דרך הטלפון, ואותו הצמידו לרמקולים שהגבירו את קולו של הרבי, רמקול אחד לגברים ואחד לנשים. היו התוועדויות ידועות מראש בתאריכים חסידיים מיוחדים כמו: י' שבט, י"ט כסליו, י"ב תמוז וכדו', אז היו מתכנסים במקום מראש ומחכים לרגע ההתחלה.

אבל היו פעמים שהרבי התוועד באופן פתאומי, ללא ידיעה מראש, אז הייתה עוברת מכונית בכפר באמצע הלילה ומצפצפת, הראשון שהיה שומע בבית את הצפצופים היה מכריז בקול: "שידור"! ומיד האור היה נדלק בכל הבתים. וכולם היו מתחילים להתארגן. ההתארגנות הייתה צריכה להיות מהירה בכדי שיצליחו להספיק להגיע לתחילת שידור ההתוועדות. אבי  ע"ה היה אומר: "כשהרבי מדבר לא ישנים!"

לעתים היינו עייפים מאוד, אבל מקשיבים לדברי הרבי. לאחר מכן השידורים הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו- לא רצינו להישאר לישון, ולמחרת בבוקר כשהיינו הולכים לבית הספר היינו מגיעים טרוטי עיניים, עייפים אבל עם הרבה סיפוק שזכינו לשמוע את דברי הרבי.

כאשר זכיתי להגיע לראשונה אל הרבי, ההרגל שרכשתי להקשיב לדברי הרבי כילדה וכנערה עזרו לי לשמוע ולהבין את השיחות הקדושות של הרבי..

"התוועדות (ביידיש: פ‏אַרבר‏ענגען) הוא השם המקובל בעגה של חסידות חב"ד להתכנסות של חסידים המשלבת דברי תורה, סיפורים חסידיים, הרמת כוסית 'לחיים' ושירת ניגונים בצוותא".

תשע"ו