מאגר סיפורי מורשת

תעודת זהות נולדתי בפלשתינה

גרתי בדיזנגוף 78 ליד כיכר דיזנגוף  ביחד עם עוד משפחה, הדירות לאורך דיזנגוף היו קטנות, ללא חנויות, עם הזמן נבנו החנויות בקומות הראשונות.  מוקד הבילוי של הצעירים היה כיכר דיזנגוף שהיה שוקק חיים. קולנוע אסתר היה בסמוך והוא היה ממוקדי הבילוי העיקריים. רחוב דיזנגוף היה האבן השואבת לכל ה"מי ומי" ובתי קפה כמו "כסית" ו"קליפורניה" היו מקום מושבם, במשך הזמן, רחובות אבן גבירול ובן יהודה הפכו גם הם למקומות שוקקי חיים.

אני כתינוקת עם אבא יוסף, אמא אסתר ואחות בית החולים

אני אספר קצת על מקום מגוריי ואורח החיים בתקופת ילדותי בשנות ה-50, חיינו בדירה קטנה בדיזנגוף 78 בחדר אחד עם משפחה נוספת, השירותים והאמבטיה היו משותפים לכל יושבי הבית וזה לא היה נראה לי חריג וכולנו נאלצנו להסתדר. הקושי הגיע ממקום אחר, קושי הכלכלי, באותם ימים נאלצנו לקבל תלושים שבאמצעותם היינו יכולים ללכת ולקבל מזון, וכך הייתה תקופה ארוכה, תקופה זו נקראה תקופת הצנע, לדוגמא בתלוש אחד הייתי יכולה לרכוש תפוח וגם אותו הייתי צריכה לחצות לשניים, האוכל היה מדוד בצורה כזו שלכולם יהיה ושאף אחד לא יישאר רעב.

הגן שאליו הייתי הולכת בילדותי היה במרחק פסיעה מביתי. אני זוכרת שהיו הרבה צריפים ועם הזמן נבנו הבתים הראשונים. במקביל לבניית הבתים  בנו את דיזנגוף סנטר וכן את ככר דיזנגוף הישנה. אני זוכרת שבילדותי כיכר דיזנגוף היה מוקד המשחקים של כל הילדים. כשמלאו לי 6 עליתי לכתה א' ולמדתי בבית ספר "תל חי". בתקופת ביה"ס משפחתי עברה להתגורר ברחוב ר"נק וגם בדירה החדשה גרנו עם משפחה נוספת . בכיתה ב' כבר למדתי בביה"ס אחר , ביה"ס "גרץ", הדירה החדשה הייתה כבר בבניין ישן. אני זוכרת את המצעדים של פורים ושל יום העצמאות וזה היה מחמם את הלב והרגשנו גאווה גדולה. כשפרצה "מלחמת קדש" מילאנו שקי חול וסידרנו אותם מסביב לבית שלנו היו שקי חול.

על הדשא בכיכר דיזנגוף

בגן הילדים בחג השבועות בכיכר דיזינגוף

בכל פעם שהייתה אזעקה כל השכנים היו מתרכזים בחדר המדרגות, אני זוכרת אווירה של פחד.

בגיל 12 אמי נפטרה ואבי זה שגידל אותי, אבי היה ניצול שואה ובשואה הוא איבד את אשתו הראשונה ואת בתו בגטו וורשה. אבי הצליח להימלט ובהמשך הצטרף לצבא הפולני, היה חי בפחד מתמיד גם לאחר השואה. כשהצבא הפולני הגיע לארץ הוא ערק ונשאר בארץ.

אבא  בצבא הפולני

אבא אמא וחבר של אבא

מהמשפחה לא נשאר זכר. גדלתי עם הוריי בלי סבא וסבתא משני הצדדים ובגיל 18 התחתנתי ונולדו לי שלשה ילדים, לאחר מותו של אבי המשכנו לגור בדירה  שלו.

באותה תקופה מכונת כביסה לא הייתה ואם הייתי צריכה לכבס אז הייתי מרתיחה למשל את החיתולים  על פרימוס, זו הייתה תקופה נאיבית ללא הרבה אמצעים . כשהבן שלי הקטן היה כבר בן שנתיים עברנו לגור ביד אליהו שבת"א. את בתי הרביעית ילדתי בגיל 41 ובינה ובין הבן הגדול יש הפרש של 21 שנים , היום אני גרושה ויש לי 6 נכדים.

הזוית האישית

שושנה טולדו: הפעילות אפשרה לי ללמוד לעבוד על המחשב, נהניתי לעבוד עם הילדים ועם ארנון המורה.