מאגר סיפורי מורשת

שמי חמדה, נולדתי בבית חולים ה"עמק" בעפולה בתאריך 14.7.1949, אימא שלי מספרת שבבוקר היא עוד קטפה מילונים בשדה, התכופפה הרבה ובסוף היום נסעה במשאית לבית חולים ללדת אותי. ההורים שלי חנה וברוך עלו לארץ מהולנד אחרי מלחמת העולם ה-2 בשנת 1946.

אמי שרדה את השואה על ידי כך שהסתתרה בכל מיני מקומות מסתור בהולנד ואבא שלי היה חיל בבריגדה. הוא עלה לארץ בשנת 1940 נלחם עם הצבא הבריטי בגרמנים, חזר להולנד כשהמלחמה הסתיימה בשנת 1945 כדי לחפש את משפחתו וכך פגש את אימא שלי. הם הכירו עוד לפני המלחמה בתקופת ההכשרה בצפון הולנד, התחתנו וקבלו סרטיפיקט לעלות לארץ.

נולדתי כבת אמצעית (יש לי שתי אחיות) למשפחה חקלאית ביוקנעם המושבה. להורים שלי היה משק חקלאי קטן שכלל רפת עם פרות, לול תרנגולות, ברברים וכרם ענבים. כילדה שנאתי לבצור ענבים כי פחדתי מאד מהדבורים. אני ושתי אחיותי הצטרכנו לעזור במשק להאכיל את הברברים והתרנגולות.

אני ומשפחתי

למדתי בבית הספר היסודי ביוקנעם מושבה עד כיתה ח'. באותה תקופה היה לנו שבט צופים פעיל ויצאנו למחנות וטיולים. כמו כל ילדי המושבה למדתי בבית ספר התיכון האזורי בכפר יהושע. באותה תקופה רקדתי בלהקת המחול של בית הספר והשתתפתי במצעד המחולות שהתקיים בחיפה. זאת הייתה חוויה מרגשת לרקוד ברחובות בין הרבה קבוצות רקדנים כשהקהל צופה משני עברי הרחובות.

בכיתה י'ב, בעיצומן של ההכנות לבחינות הבגרות, פרצה מלחמת ששת הימים (יוני 1967) הפסקנו ללמוד וגויסנו לעזור במשקים החקלאים וללמד את הכיתות הצעירות בבית הספר במושבה, לכן לא עשינו בחינות בגרות וקיבלנו תעודת בגרות על סמך ציונים והערכות של המורים.

אחרי בית ספר תיכון הלכתי ללמוד בסמינר למורים בחיפה ורק אחר כך התגייסתי לצבא. אחרי הטירונות נשלחתי לדימונה ועסקתי כל השרות הצבאי בהוראת עברית לעולים, בעיקר לאימהות מרובות ילדים, מצפון אפריקה, מרוקו, טוניס, הודו והכושים העברים. נהניתי מאד מהשרות, מהמפגש עם אנשים מתרבויות שונות, מהאוכל שלהם, ואורח החיים שלהם. החיים מחוץ לבית ובעיקר בנגב היו בשבילי התנסות מהנה ומעניינת.

אחרי שהשתחררתי מהצבא חיפשתי עבודה כמורת אולפן ומשרד החינוך שלח אותי לעבוד באולפן בקיבוץ גלעד. לימדתי באולפן וחיפשתי מלווה לטיול בירושלים. סבא עמירם שהיה אז חייל בקורס קצינים התנדב למשימה וכך הכרנו ונוצר הקשר ביננו.

התחתנו בגלעד בתאריך 25.1.73

במהלך השנים, נולדו לנו ארבעה ילדים חמודים מאד. היום הם כבר בוגרים ובעלי משפחות:

אלעד-אבא שלך בן  43 ורן בן 40 נשוי ליעל ולהם 3 ילדים: מעיין ירדן ואיילה, נטע בת 38 ולה בן קטן: עמית ועופרי בת 32 נשואה לחן ולהם בת קטנה ליה .הם גרים בלונדון ואנחנו משוחחים איתם הרבה באייפד. אלעד, אביך, הכיר את אימך אדווה כשעבדו שניהם בתחום ההפקות של אירועים בתל אביב.

אדווה, היא הבת השנייה של פנינה וגרי, הסבים השניים שגרו כשכירים בקיבוץ שלנו ועזבו כשאדווה הייתה בת שנה וחצי, נשארנו עד היום חברים טובים, וכמובן שותפים למשפחה המורחבת. אדווה ואלעד התחתנו בתאריך 2.5.2003, חתונה מרגשת בחיק הטבע. הם עברו מתל אביב לאזור המושבים: בצרה, בני ציון וחרוצים.

נכד ראשון

אתה אוריין נולדת במזל טוב בתאריך 5.10.2005. נכד ראשון, לבננו הבכור וההתרגשות הייתה מאד גדולה. במשך השנים נולדו למשפחתכם אחייך אראל, אילי ואמליה. סבא עמירם ואני מאד שמחים כשאתם באים לקיבוץ לבקר בביתנו, כשאתם נשארים אצלנו לחופשה ובעיקר כשאנחנו נפגשים עם כל המשפחה המורחבת.

יש לי הרבה זכרונות מהילדות ביוקנעם המושבה, אני רוצה לספר לך על זיכרון ילדות שלי ממבצע "סיני" 1956. (מלחמה קצרה בין ישראל, בריטניה וצרפת לבין מצריים, שבמהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני). הייתי בת שבע, בגילו של אייר כיום , אבא שלי גויס למלחמה והיה באילת. אמא שלי נשארה עם שלוש בנות קטנות והייתה צריכה גם לנהל את משק הבית וגם לעבוד במשק החקלאי.

מחשש שהמצרים יפציצו במטוסים את המדינה התקבלה הוראה במושבה על האפלה בכל הישובים. אני זוכרת, שאימא שלי תלתה שמיכות צבאיות בצבע ירוק זית על החלונות כדי שלא יראו בלילה את האור מבחוץ. לא ידענו מה זה מלחמה, איפה היא נערכת  ואמי לא הסבירה לנו. כמובן שלא הייתה אז טלוויזיה או טלפונים או מכשיר תקשורת אחר.

ערב אחד שמענו דפיקה בדלת, שני אנשים מהמושבה נכנסו ואמרו לאימא שרואים חריץ של אור והיא צריכה לכסות כך שלא יראו את האור מבחוץ. אני זוכרת שהיינו נרגשות וקצת פחדנו. אבא שלי חזר אחרי שבועיים, הוא נראה מוזר כי גידל שפם…אני זוכרת שהביא לנו קופסא גדולה ממתכת עם סוכריות צבעוניות. באותם זמנים לא היה לנו ממתקים ואני זוכרת את הטעם המתוק של הסוכריות.

גם לסבא יש זכרונות מהילדות וכך הוא מספר:

"אני נולדתי בקיבוץ גלעד בשנת 1950. בילדותינו הייתה בגלעד לינה משותפת, כלומר אנחנו ישנו בבית הילדים עד סוף כיתה י'ב. גם הבן הבכור שלנו אלעד (אבא שלך) גר בלינה המשותפת עד גיל שלוש. כל ערב בשעה שמונה היינו מביאים את אלעד לבית הילדים שלו, משכיבים אותו לישון, אני הייתי שר לארבעת הילדים שהיו בחדר כמה שירים עד שהם היו נרדמים.

בחורה שתפקידה היה לשמור על הילדים בלילה (שומרת לילה) ישבה בבית ילדים אחר ותפקידה היה לוודא שהילדים ישנים טוב ולעזור להם להירדם כשהם התעוררו".

חג הפסח בקיבוץ

"כשאני הייתי ילד בגלעד, חג הפסח היה אחד החגים הכי יפים והכי חשובים שאני זוכר בילדותי. זה היה חג של התחדשות, התרגשות ושמחה גדולה. קראו לו גם חג האביב או חג החירות. כילדים קיבלנו בפסח בגדים חדשים, חולצות לבנות, סנדלים חדשים והייתה אווירה של חג והתחדשות. לאבא שלי היה קול מאד יפה וכל פסח הוא היה שר במהלך סדר הפסח כמה שירים כמו:חד גדיא, אדיר במלוכה וכו'. חברי הקיבוץ והילדים מאד אהבו את השירה של אבא שלי וחיכו לה כל שנה מחדש.

אבא שלי נפטר ממחלה כשאני הייתי בן 16. בסדר פסח אחרי שאבי נפטר אף אחד לא שר את השירים "של אבא"  והייתה דממה גדולה. בסדר פסח שאחרי זה אני שרתי את השירים שאבא שלי שר עד שהוא נפטר ובקהל הייתה התרגשות ושמחה גדולה. אני המשכתי לשיר את השירים האלה בסדר פסח בקיבוץ גלעד במשך שנים רבות.

בשנים האחרונות גם בקיבוצים הפך סדר פסח לאירוע משפחתי, פחות ופחות אנשים רוצים לחגוג את החג בחדר האוכל עם כל החברים ומעדיפים לחגוג אותו בבית עם המשפחה. במשפחה שלנו אנחנו מאד אוהבים את חג הפסח ומקפידים לאכול את מאכלי החג, לקרוא את ההגדה ולשיר את השירים עד עצם היום הזה".

הזוית האישית

סבתא חמדה: כשהזמנת אותי לבוא למפגשים של תכנית הקשר הרב דורי, לא ממש הבנתי מה משמעות המשימה. משבוע לשבוע כשאני יוצאת מוקדם מהקיבוץ (עם קופסת פנקייקים מחדר האוכל – לבקשתך), נרגשת לקראת המפגש שלנו הבנתי איזו זכות גדולה נפלה בחלקי.בעקבות הפרויקט. חיפשתי ומצאתי חפצים מהבית של הורי וכאלה של הוריה של אימי שניספו בשואה. היה לי מרגש להיזכר ולספר לך על ילדותי וקורות המשפחה שלנו, להראות לך תמונות ולכתוב תמצית. בכל פעם כשהסתיים המפגש הרגשתי שהזמן עף ולא הספקנו מה שרצינו.

אתה ממש מעולה בענייני המחשב, אשמח לעוד כמה מפגשי למידה כדי שאתקדם ביכולות שלי במחשב. אני מרגישה שדרך העבודה המשותפת התקרבנו עוד יותר. פתאום אתה נראה לי כל כך גדול ובוגר, מסיים כתה ו…

אוריין: חיכיתי ליום שישי כדי לראות אותך, ולשמוע את סיפורי הילדות המעניינים שלך. אני חושב שהייתה לכם ילדות שונה משלנו. לא היה לכם פלאפונים ניידים, לא הרבה ממתקים, שיחקתם הרבה בחוץ, עברתם מלחמות… שמחתי כשסבתא הביאה איתה תעודות מהילדות, תמונות, אביזרים מההורים של סבתא רבתא חנה, ששרדה את השואה ובעיקר נהניתי כסבתא הביאה כל פעם קופסא עם פנקייקים טעימים עם מייפל מחדר האוכל של הקיבוץ וכיבדתי את חבריי בכיתה.