מאגר סיפורי מורשת

סבא שריף וסבתא רחל חיו באירן באזור העיר קרמנשה. בזמן מלחמת העולם השנייה, הנאצים הגיעו עד גבול אירן.

סבא שריף שמע על רציחות הנאצים והם פחדו מאוד. השכנים המוסלמים לקחו אותם תחת חסותם ואמרו אנחנו נשמור עליכם ואם ישאלו מי אתם אנחנו נגיד שאתם בני משפחה (אחי אחותי) כך ניצלו. בהמשך שמעו על הקמת מדינת ישראל.

בשנת 1951 הם עזבו את הבתים והעסק והגיעו עם ציוד מינימלי לטהרן שם חיכו להם אנשי הסוכנות היהודית ולאחר מספר ימים הטיסו אותם לארץ עם שלושת הילדים: דוד, דליה ויהודה. הם הגיעו  למעברות וחיו באוהל בתקופה הנקראת "תקופת הצנע". הם קיבלו תלושים או נקודות כדי לקבל מעט מזון. כי לא היה מהיכן לקנות.

לאחר תקופה הם קיבלו צריף, הצריף היה קטן וגם דולף, השירותים היו בחוץ, כדי להתקלח היו צריכים לחמם מים על פרימוס שעבד על ידי נפט. לאחר מספר שנים ההורים מכרו כלי כסף וזהב ומספר שטיחים ובכסף שקיבלו קנו בית וחנות במרכז יבנה שהיום נקראת יבנה העתיקה.

אני נולדתי בבית הזה פיזית בשנת 1957 ושם בילינו את הילדות עם האחים. הייתה לנו חצר וחברים היו מגיעים לשחק אתנו. היינו מכינים כדור מסמרטוטים, או לקחנו ספוג וטבלנו בנפט והספוג התנפח כמו כדור.

הכנו קורקינט מארגז ירקות עם גלגלי בוליצים (לגרים).

למדתי בבית הספר היסודי "חיים נחמן ביאליק" שהיה מעבר לכביש מול הבית.

חיינו בבית חדר וחצי ומטבח, שבעה נפשות. לא היה קל אבל היה מעוד שמח כל הזמן המשפחה הייתה מאוחדת .

בשנת 1953 לערך, היה לי אח נוסף, בגיל מספר חודשים לא הרגיש טוב לקחו אותו לבית חולים "צריפין" (אסף הרופא) ולאחר מספר ימים כשבאו ההורים לקחת אותו נאמר להם שהילד נפטר. זה מתחבר (לילדי תימן האבודים) , עד יום מוות ההורים הם האמינו שהילד חיי וגם היום אני מנסה דרך "הפייסבוק" למצוא אותו.

הוא אמור להיות היום בן 64 בערך להורים יוצאי איירן . שמו היה משה שעל שמו אני נקרא.

זכור לי כשהייתי נער קיבלנו צו גיוס על שם משה קנדאבי וחשבתי שאני בתור נער קיבלתי צו גיוס בטעות .אבל מספר תעודת הזהות היה שונה .זה מעיד שהוא בחיים לצערנו מסמך זה לא נשמר.

הזוית האישית

לי ולסבא היה מאוד כייף להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי וגם מהנה הטיול שייצאנו לבית התפוצות היה מאוד כייף ומגבש.