מאגר סיפורי מורשת

הקשר רב דורי של אור זילברמן וסבתא לאה פיטו.

שלום, אני לאה , סבתא של אור (מצד אימא)  להלן מס' עובדות: נולדתי בשנת 1949, שנה אחרי קום המדינה. נולדתי בפרס, היום היא איראן. עליתי לישראל בשנת 1957, הייתי אז בגיל 8. זה היה לאחר "מבצע סיני", בגל העלייה הגדול ושיכנו אותנו בעיירת בית שמש.

זיכרונותיי מאיראן

לאימא שלי קוראים "אשרת", לאבא שלי קוראים "ברוך". הוריי נולדו בעיר איספהן. אבי עסק במכירת בדים לערבים באירן ואמי הייתה עקרת בית וטיפלה בילדים. לא זכורים לי שירים או סיפורים מהילדות. למדנו בבית הספר היהודי בשפה הפרסית. אני לא זוכרת את חבריי אבל אני זוכרת שאני, אחיי ואחיותי שחקנו במשחקים שונים: מחבואים, קפיצה על חבל וקלאס ואלו המשחקים שהיה נהוג לשחק. מתקופת בית הספר אין לי הרבה זכרונות, הייתי אז ילדה קטנה באירן ולמדתי שם 3 כיתות בבית הספר היהודי באירן.

אני זוכרת שחיינו ביחסי שכנות טובים עם שכננו המוסלמים, אך יחד עם זאת היה גם יחסי עוינות, סוג של אויבות מצד חלק מהסוחרים בשווקים ובירידים, כשהעויינות גברה המון משפחות החלו לעלות לארץ ביניהם גם ההורים שלי.

באירן המשפחה חייה בתוך מבנה וחצר אחת, ובתוך החצר הייתה בריכה וגינה עם פרחים. ריהוט ועיצוב הבית היו שונים משל המקובל בארץ למשל: הארוחות היו מוגשות על שטיח. בכל החדרים היו שטיחים וכריות מוגבהות. נהגנו לשבת על שטיחים ולא על רהיטים כמו: כורסה, שולחן או כיסא. גם בזמן הארוחות נהגנו לפרוש מפה ולשבת סביבה בישיבה מזרחית.

היו עושים היכרויות בין הצעירים, לא היה מקובל להכיר זה את זה. השתדלו שהנישואים יישארו בתוך התא המשפחתי, למשל: בן דוד או דוד רחוק יכולים להתחתן איתי. היו  לנו המון מאכלים מיוחדים באירן כמו: אורז לסוגיו, תבשילים עתירי ירק, פירות יבשים ומרק גונדי.

העלייה לישראל

עליה לישראל – הייתי בת שמונה כשעלינו לארץ, טסנו משדה תעופה טהרן ללוד (בעבר לא קראו לשדה תעופה בן-גוריון, ככה אז קראו לו "לוד"). כשהגענו לארץ – הכל היה זר, הכל היה חדש, היינו סקרנים לדעת לאיפה אנחנו הולכים ואיפה נגור. הביאו אותנו באוטובוסים לעיירת עולים – בית שמש. התאכסנו בדירת מגורים וקיבלנו מהמדינה ציוד בסיסי לזמן קצר.

זיכרון מתקופת הילדות

החורפים היו קרים, גשומים ומושלגים, מאחר ולא היו תנורים או מזגנים אלא גחלים ואבנים חמות שבערו בתוך סוג של מנגל וזה היה מתחת לשולחננו, עליו נפרסה שמיכה וענו התכרבלנו בשמיכות שלנו למשך כל הלילה.

כמובן, היה נהוג לשתות תה בכל הזדמנות, לכן היה סמובר המיועד לחמם מים ומעליו הונח קומקום חרסינה שנחלט בו תמצית התה. הסמובר היה מושך אליו את כל בני הבית לטקס שתית התה, התה נמזג בספלונים קטנים ונלגם עם קובית סוכר.

הסמובר היה מושך אליו את כל בני הבית לטקס שתית התה

זיכרון נוסף מתקופת ילדותי

קשור לחורף, כמו שציינתי בחורף היה ממש קר (הרבה יותר מישראל) ושהיינו ילדים לא היו משחקים כמו היום, לא היה מחשב, לא היה סוניפלסטיישן, לא היה משחקי קופסה ואפילו קלפים לא לכולם היה ….. אז מה בכל זאת היינו עושים?

כאמור, בחצר שלנו בימים ממש קרים שהטמפרטורה הייתה צונחת מתחת לאפס מעלות, אז המים שהיו בבריכה שבחצר שלנו היו קופאים והופכים למשטח קרח. היינו משחקים בהחלקה על הקרח (כמובן שלא היו מגלשיים מקצועיות).

אני זוכרת שהייתי קטנה, יום אחד הטמפרטורה הייתה באזור אפס מעלות, הלכתי לבריכה עם אחיי ואחיותי לבריכה הקפואה, ממש שמחתי, זה היה הבילוי המועדף שלי. בקיצור התחלנו להחליק ולהחליק ובינתיים מזג האוויר השתנה ונהיה יותר ויותר חם, וממש לקראת הצהריים שהקרח הפך להיות שכבה ממש דקה ומסוכנת, קרה הבלתי יאומן – לפתע הקרח מתחת לרגליי נשבר ואני נפלתי כמו "טיל" לתוך המים הקפואים….. מיד כל מי שהיה באזור נשכבו על הקרח הדק והשברירי בזהירות והושיטו לי יד, משכו אותי מהמים.

עברו כבר עשרות שנים מאז האירוע ההוא ועד היום שאני נזכרת במים הקפואים שנפלתי לתוכם נהיה לי קררררררררר………..

הזוית האישית

אור: תכנית הקשר הרב דורי זהו פרויקט מיוחד וחוויתי אני ממליץ לכם להשתתף בגלל שזו באמת חוויה אמיתית אני ממליץ על זה בגלל שזה כולל הרבה כיף חיבור משפחתי וידע על סבנו וסבתותנו. זו חוויה אמיתית בגלל הצחוק והאושר שמתרחש באוויר.