מאגר סיפורי מורשת

אבי – משה פרידמן – נולד בעירה קטנה בשם ביטקוב על יד העיר לבוב באוקריאנה. היה בחור ישיבה עד שהתוודע לרעיון הציוני. עזב את הבית, הצטרף לתנועת "גורדוניה" ועלה לארץ (1927). אמי חוה רבינוביץ – נולדה בעיר פינסק בפולין. אביה היה הרב הקהילתי שהקים ארגון מתנדבים לעזרת משפחות נזקקות. לאחר פוגרום קשה נגד היהודים החליטה המשפחה לעלות לארץ (1933).

הוריי התחתנו בחיפה ועברו לירושלים. אני נולדתי בבית החולים הדסה על הר הצופים. נולדתי, על פי התאריך העברי, בשבת "נחמו" לכן שמי נחמה. אבי עבד עם גדוד העבודה בבניית בניינים בכל הארץ על פי הצרכים אך המצב במשפחה היה קשה והיו נאלצים לעבור לקיבוץ, בעיקר כי אני הייתי מאד חולנית וההורים קיוו שהטיפול בקיבוץ ייטיב איתי.

ההפוגה במלחמת השחרור – המעבר מהקיבוץ לחיפה

בסוף 1941 ההורים שלי, חוה ומשה פרידמן, ואני, נחמה בת שנה ושלושה חודשים עברנו לגור בקיבוץ "איילת השחר" צפונית לראש פינה. הקיבוץ היה אז קטן ודל אמצעים. גרנו בצריף קטן, ואותי שמו בבית התינוקות. במשך השנים נולדו אחותי ואחי.

סבתא ואחיה הקטנים: אדם ושולה

בשנת 1948 – במלחמת העצמאות, הייתי בת  7.5, הקיבוץ הותקף על ידי הצבא הסורי מספר פעמים והמצב היה מסוכן למבוגרים ולילדים. ההורים שלי החליטו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לחיפה. ההורים חיכו להפוגה במלחמה, ואז התארגנו בשתי הסעות. אמי אחותי ואחי נסעו לחיפה במכונית משוריינת מהקיבוץ עד ראש פינה ומשם לחיפה. אבי ואני נסענו באוטובוס משוריין. ארבעה חיילים עם נשק שהיה מכוון בארבעה חלונות קטנים וצרים צמודים לתקרת האוטובוס. הנסיעה נמשכה כשלוש שעות.

הגענו לחיפה, לדירה קטנה בהדר הכרמל. זה היה באמצע השנה, בערך בפורים, ודודה שלי, אחות של אמא, הייתה מורה בכיתה ב' בבית ספר דתי. אז הצטרפתי לכיתה ולמדתי בכיתה זו עד החופש הגדול.

כשבוע לאחר שהגענו לחיפה, הופל מטוס סורי בתוך קיבוץ איילת השחר, והוחלט להעביר את כל ילדי הקיבוץ ואת הנשים ההרות לחיפה. מיד כשנודע להורים שלי, הגענו לבקר אותם ונפגשתי עם החברים שלי מהכיתה של הקיבוץ, כל יום במשך תקופת שהותם בחיפה באתי לבקר.

המלחמה בחיפה

לאחר ההפוגה, מלחמת העצמאות נמשכה. בחיפה היו אלפי משפחות ערביות שהתכוננו להצטרף לצבא הסורי, שהתכונן לכבוש את חיפה. כל התושבים בחיפה היו חייבים להאפיל את החלונות- לכסות את החלונות בכיסוי אוטם אור כדי שהמטוסים הסורים שהתקיפו את העיר לא יראו נקודות אור כמטרה להפגזה. אנשי ביטחון היו עוברים ברחובות עם רמקולים וקוראים לתושבים לכבות אורות  או להאפיל. כשנשמעה אזעקה בלילה ההורים עטפו אותנו בשמיכות וירדנו לקומה הראשונה (גרנו בקומה השלישית) וישבנו על המדרגות עד ששמענו אזעקת הרגעה, לא היה לנו ממ"ד או מקלט. המלחמה בחיפה הסתיימה תוך מספר שבועות, בגירוש ערבים מהשכונות בחיפה תחתית.

סיפורו של חפץ – מקלט רדיו

כשאבי עלה לארץ הוא הביא איתו מקלט רדיו גדול שהיה כמעט כולו עשוי עץ עם פיתוחים ופתחים בחזית ובד עבה כיסה את הרמקול הפנימי. כשעברנו לקיבוץ זה היה הרדיו של המועדון. הוא היה מאד יפה ומרשים אם כי כבד מאד. כשעברנו לחיפה הרדיו עבר איתנו ושימש אותנו בזמן המלחמה ושנים אחריה. כשהוא התקלקל לא נמצאו חלקים לתיקון ונקנה רדיו חדש, מלבני וקטן ובכלל לא מרשים.

דוגמה של מקלט רדיו דומה

הזוית האישית

סבתא נחמה מספרת את סיפורה לתלמידות – נכדתה נעמה בנמוחא וחברתה נעם חימוביץ.