מאגר סיפורי מורשת

 

שלום, שמי תמר בילו והיום ארצה לספר לכם על זיכרונותיי ממלחמת יום כיפור.

 

ירושלים 1973. יום כיפור, שבת בבוקר. אני לוקחת את שני ילדי, יונתן בן השלוש ויעל בת החמישה חודשים, לבקר חברה. בדרך אני מספרת ליונתן שביום כיפור אף אחד לא נוסע בכביש ושרוב האנשים נמצאים בבית הכנסת. אולם להפתעתי, ראיתי תנועה ערה של מכוניות על הכביש (דרך חברון שהוא כביש ראשי בירושלים).

לא ידעתי מה לומר ליונתן והסברתי לו שכנראה הזמנים השתנו והאנשים כבר לא כל כך מקפידים לא לנסוע ביום כיפור.

הגענו לחברה ובסביבות השעה 12 פתאום מצלצל הטלפון. אני, מופתעת, שואלת את חברתי מי זה מתקשר ביום כיפור? חברתי עונה לטלפון ואומרת לי:"תמי, זה יורם, בשבילך…"(יורם הוא בן זוגי).

יורם אומר לי שהתקשרו אליו מהצבא ושהוא צריך להגיע בדחיפות לבסיס. אני חוזרת הביתה. יורם שנמצא בצום מתלבט איתי אם כדאי לשבור את הצום ולאכול. אנחנו מחליטים שהוא ייקח אתו אוכל לכל מקרה, כי הרי אנחנו לא יודעים מתי הוא יחזור…הוא חזר אחרי למעלה מחמישה חודשים. 

אחרי הצהריים התחילו אזעקות ונודע לנו שפרצה מלחמה. זה היה מאד מפחיד. השוויתי ביני לבין עצמי את המצב הנוכחי למלחמת ששת הימים, שאז הייתי רווקה והייתי צריכה לדאוג רק לעצמי.

עכשיו אני אחראית על שני ילדים קטנים. צריכה לשמור על ביטחונם, לדאוג להם לאוכל, לנסות לשמור על קור רוח, כאשר אני עצמי מאד מפוחדת.

 

לא ידענו בדיוק מה קורה, לא ידענו כמה זמן המלחמה תימשך, לא ידענו מי ינצח, לא ידעתי אם יורם בכלל יחזור מהמלחמה… תקופות ארוכות לא שמעתי ממנו, כאשר מידי פעם מגיע טלפון באמצע הלילה.

יונתן בן השלוש אמר לי: "אני לא רוצה לגדול" כאשר שאלתי אותו "למה", הוא ענה: "כי אז הולכים לצבא ומתים". כאשר שאל אותי למה יש מלחמה, עניתי שכל צד (הישראלים והערבים) רוצים אדמות. אז יונתן אמר "מה הבעיה? נתן להם אדמה מהגינה שלנו והמלחמה תגמר".

במשך למעלה מחמישה חודשים יורם היה במצריים ובא לבקר פעמיים בקושי. כאשר חזר סופית יעל לא הכירה את האבא שלה וגם הוא הכיר אותה בקושי. 

 

במלחמת השחרור הייתי ילדה בת חמש וגרנו בירושלים.

אני זוכרת שהיו גדרות תיל בכל מיני מקומות בעיר ושחיילים בריטים היו מסתובבים עם רובים.

זה היה קצת מפחיד. אני זוכרת לילה אחד שהחיילים הבריטים נכנסו אלינו הביתה וחיפשו נשק (כי אבא שלי היה חבר ב"הגנה"). הם לא הצליחו למצוא דבר, כי ההורים שלי החביאו את הנשק במיטה של אחי התינוק, והם ביקשו שלא יעירו אותו.

אני זוכרת במיוחד שלושה אירועים מאד מפחידים. הראשון, כשהייתי בת פחות מארבע, נשמע פיצוץ אדיר ברחבי העיר. התברר שחברי האצ"ל שמו פצצה במלון המלך דוד, שבו שהו אנשי מנהל של השלטון המנדטורי.

כתוצאה מהפיצוץ נהרגו 28 בריטים 41 ערבים ו-17 יהודים. לי בתור ילדה לא סיפרו, אז את כל הדברים אבל אני זוכרת את ההתרגשות והפחד שהיו באוויר.

כשהייתי קצת יותר גדולה, בת חמש, התעוררתי בוקר אחד ושמעתי שוב פיצוץ אדיר. הפעם מדובר בפיצוץ שארע במרכז העיר, ברחוב בן יהודה. מדובר בעריקים בריטים וערבים שהכניסו משאיות תופת מלאות בחומרי נפץ ופצצות וברחו. בפיגוע נפצעו למעלה מ-140 איש ו50 איש נהרגו. באותו יום חברתי מרים, שהתגוררה ברחוב בן יהודה, לא הגיעה לגן ולא הבנתי למה. כולם כל כך דאגו לה וכרגיל לא הסבירו לנו או לפחות לי מה בדיוק קרה כי לא רצו להפחיד אותנו. אבל אני דאגתי לחברתי ומאד שמחתי כאשר הגיעה למחרת לגן.

כשלושה שבועות לאחר מכן – בהיותי בגן – שוב נשמע פיצוץ אדיר לא רחוק מהגן. מדובר היה במכונית תופת שנהג ערבי הכניס לחצר הסוכנות היהודית. באירוע זה נהרגו 12 איש ו- 40 פצועים. אירוע זה היה מפחיד במיוחד משום שאבא שלי עבד בסוכנות ובמשך מספר שעות לא ידעו מה עלה בגורלו.

למעשה אבי ניצל בנס: אבי באותו הזמן היה צריך ללכת לשירותים והלך לשם כמה שניות לפני הפיצוץ וכשהוא חזר הוא גילה שכל החדר שלו התרסק…

 

מתקופת המצור על ירושלים אני זוכרת בעיקר דברים שקשורים לאוכל…לא היה לנו הרבה מה לאכול והיינו הולכים לאסוף חובזות, שאימא שלי הייתה מכינה מהם קציצות.

אני גם זוכרת שלא היו מים ופעם בכמה ימים היו עוברות ברחוב מכליות עם מים. היינו עומדים בתור הארוך עם דליים וממלאים אותם מהברזים שבמכליות.

כפי שאפשר להבין, היה לי לא פשוט וממש סבלתי. רציתי לברוח, רציתי לעזוב את ירושלים אבל היה מצור על העיר ואי אפשר היה לצאת או להיכנס. רק דרך האוויר היה אפשר להגיע לירושלים ולצאת ממנה.

מדי פעם היה מגיע מטוס מסוג פייפר מתל אביב והיה מביא אספקה לתושבים הנצורים. למזלי הורי הכירו את הטייס ושאלו אותו, אם יהיה מוכן לקחת אותי אתו בדרך חזרה לתל אביב, שם גרה סבתא שלי.

הטייס הסכים אבל הייתה בעיה אחת – למטוס לא היו דלתות. כדי שאוכל לטוס בביטחון הטייס קשר אותי לכיסא שלידו, וכך טסנו לתל אביב. באותם הימים לא היו לאנשים טלפונים, ולכן לא יכלו להודיע לסבתי שאני אמורה להגיע. הטייס היה מאד עסוק ולא יכול היה ללוות אותי לבית סבתי. הוא הכניס אותי למונית ונתן לנהג את הכתובת שאליה הייתי אמורה להגיע.

כשהגעתי סבתי לא הייתה בבית. ישבתי על המדרגות וחיכיתי לה. שכנים שראו אותי הציעו לי כוס מים אבל אני סרבתי, כי מניסיוני בירושלים ידעתי שאסור לבזבז מים. גם בתל אביב לא נחסך ממני פיצוץ. כאשר כבר הייתי אצל סבתי, שגרה קרוב לחוף הים נדרשנו לילה אחד להתפנות ולעבור למרכז הארץ.

הסיבה הייתה שאנייה מלאה בנשק בשם "אלטלנה" שנקנתה ע"י האצ"ל הגיעה לחוף ת"א, ושם עלתה על שרטון ונתקעה.

בן- גוריון אשר חשש שהנשק ישמש את האצל נגד צה"ל (ויגרום למלחמת אחים) פקד להעביר את הנשק לצה"ל. האצ"ל לא הסכים ולכן צה"ל פתח בירי על האנייה.

האנייה עלתה באש והאנשים שהיו עליה קפצו למים. הנשק נשרף. היה חשש מפיצוץ גדול ולכן התושבים שגרו בסביבה נתבקשו להתפנות מבתיהם. אני זוכרת שבאמצע הלילה סבתי העירה אותי ומבלי להסביר לי מה קרה אמרה שאנחנו צריכים לנסוע לרמת גן מיד. נסענו במונית וברקע שמעתי פיצוצים. זה היה מאד מפחיד. 

כעבור יום חזרנו לבית סבתי והלכנו לחוף הים. שם ראיתי אנייה גדולה עומדת על צידה, עדין מעלה עשן, והרבה אנשים מתגודדים על החוף ומתבוננים בה. האנייה נשארה במקום מספר שבועות וכל פעם שהייתי הולכת עם סבתי לים, היינו רואים אותה. גם ראינו אנשים וילדים שוחים אליה ומביאים ממנה רובים שרופים ועקומים.

לאחר שהמצור על ירושלים הוסר ושוב אפשר היה לנוע בכבישים הגיעה משפחתי לת"א וסוף סוף חזרתי לגור אתם. ואז עברנו לגור בת"א.

 

 

תשע"ו, 2016