מאגר סיפורי מורשת

הורי, חיים ואתל שפילשר, עלו ארצה בשנת 1936 בעליה בלתי לגאלית. כשהם מתקרבים לחופי ישראל הם צריכים לקרוע ולזרוק למים כל מסמך וכל תמונה, מפחד מהבריטים. הם מורדים לסירות במרחק מה מהחוף ולאחר מכן נישאו על ידיים והובאו לחוף. הם הובאו לנס ציונה ומשם עברו לחדרה. שם בעצם נולדתי, למרות שהלידה עצמה הייתה בבית חולים ביילינסון בפתח תקוה.

גרנו בצריף ארוך שהיה שייך למשפחת קלוצמן. היינו מספר משפחות, כשלכל משפחה חדר אחד. מרפסת ארוכה חיברה את כל החדרים, היה מטבח אחד משותף לכולם, כמו גם השירותים. לגברים כמעט ולא הייתה עבודה. אמא שלי עבדה במשק בית אצל רופא, היא הרוויחה טוב. בכסף שהרוויחה הייתה מכינה אוכל לכולם. בזמן שלא הייתה להם עבודה, הגברים שיחקו שחמט.

הייתי ילדה רזה, בגיל שנה שקלתי 7 קילו. הגענו לקיבוץ בעקבות הפרעות אכילה שלי. כנהוג בימים ההם, בשנת 1945, הילדים גרו בבתי הילדים. אני הייתי ילדה בת 3, סובלת מהפרעות אכילה, הזיכרונות קשים ביותר. אני בבית ילדים ואת ההורים רואה רק פעם ביום למשך שעתיים. כולם יושבים על הדשא ואוכלים ממתקים. בשעה 6 כולם חוזרים לבית הילדים – ארוחת ערב ולישון, כל זאת בלי אבא ואמא, שמנסים כל פעם להתגנב כדי לתת נשיקת לילה טוב. ההורים, והם לא יחידים, מגורשים על ידי שומרת הלילה. אני בגלל הפרעות האכילה זוכה ליחס מיוחד. את האוכל דוחסים לי בכוח, חייבים להביא אותי למשקל נכון ואפילו מעבר לו. הם מצליחים, אני לאט לאט משמינה ומקבלת מימדים גדולים מהרגיל. כשהגעתי לגיל 4 נולד לאמי, במזל טוב, תינוק ושמו אלכסנדר. הוא היה תינוק חולה, לא הצליח לעכל את האוכל. בגיל 4 חודשים אלכסנדר נפטר בבית החולים העמק בעפולה. גופתו נתרמה למדע. עד היום אין קבר. באסיפת חברים בקיבוץ קיבלו החלטה: לאמי אסור להביא ילדים לעולם כי היא יולדת ילדים חולים. הגורל רצה אחרת ואמי שוב נכנסה להריון. ושוב באסיפת קיבוץ מקבלים החלטה: עליה לעזוב את הקיבוץ. הם הוצאו מקיבוץ דפנה ב – 30.10.48, לפי מסמכי הקיבוץ.

עברנו לחדרה ובתאריך 22.1.49 נולד אחי, אבי. ב-28.1.11 נפטר אחי, כאשר הוא מותיר אחריו את אשתו, דבורה, את ילדיו – רונית, קרן ועומר, ואת נכדיו – טל, סתיו, עידו ובן.

למעלה אתם רואים את התמונה של הורי שצולמה בשנת 1934 בפולין, בהכשרה בלודג'. כאמור, הורי עלו בעליה בלתי לגאלית ונאלצו לזרוק לים כל מסמך שהיה ברשותם. הם עלו ארצה ללא שום תמונה או נייר. בדרך לא ברורה הגיעה לידי אמי התמונה האמורה, כשליד אמי היה מצולם גם אחיה. לימים אמי הלכה עם התמונה לצלם והוא הסיר את התמונה של אחיה. וכך הגיעה התמונה לידי אמי כפי שהיא כרגע. מאחר שמאוד אהבתי את התמונה מיד חיפשתי מסגרת שתתאים ותליתי אותה אצלם בבית, וכשנפטרו העברתי אותה אלי הביתה.