מאגר סיפורי מורשת

הסיפור האישי שלי מתחיל מספר שנים לאחר הולדתי. נולדתי בארץ להורים שעלו מאירופה. אבא שלי , נתן, סבא רבא של יובל עלה מפולין ואימא שלי , יפה, סבתא רבתא של יובל עלתה מטרנסילבניה, שם משפחתה התגוררה בכפר קטן בשם "פטרולקה דל מארה". משפחתה הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר ושאר התושבים היו נוצרים, דוברי הונגרית.

משחר ילדותי אמי ספרה לי על הכפר בו נולדה, על הנחל שזרם לידו, על ההרים מצדו השני ועל הבית שלהם. הבית היה ללא מים זורמים, ללא חשמל, שירותים בצריף קטן בחצר. מים שאבו מבאר שגם היא הייתה בחצר בעזרת מוט ארוך המשמש כמנוף, חבל ודלי. את בית המשפחה עזבה אמי, כנערה צעירה, בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. בתחילה עברה לעיר הבירה של רומניה, בוקרשט, עבדה כעוזרת בית ולאחר מכן במפעל לאריגת משי. כשבארץ אדם בשם סם זקס, הקים מפעל לאריגת משי דאג להעלות לארץ עובדים שהתמחו בנושא וכך הגיעה אמי לארץ.

לאחר שנולדתי אמי סיפרה לי על קורות חייה וכל הזמן חזרה על התקופה שבה חיה בכפר. על התנור שהיה בבית ועליו ילדי המשפחה ישנו בחורף, על הנחל בו טבעה וילד גוי הציל אותה ועל הפרוטות ששילמה לאחד מילדי הכפר על מנת שילמד אותה את הלחן שליווה את טביעת הטיטאניק. סיפוריה עוררו בי סקרנות רבה, מה עוד שרוב משפחתה, שנשארה בכפר, נספתה בשואה ושאפתי להגיע לאותו כפר נידח ולראות במו עיניי את המקום עליו ספרה אמי.

באביב 2008 נסעתי עם אשתי, יהודית, סבתא של יובל וזוג חברים לרומניה, בטיול זה שילבנו ביקור בכפר הנ"ל. מצאנו במפה את הכפר המרוחק כ-20 ק"מ מעיר המחוז טרגמורש, התברר לנו כי  אל הכפר אין עדיין דרך סלולה וכולו רחוב אחד, הכולל מספר בתים, כנסיה, בית ספר קטן, וחנות אחת.

מראה הכפר

איתרנו את ראש הכפר, אדם כבן 70 ושאלנו אותו על משפחתי. להפתעתנו הוא זכר ולקח אותנו לבית בו נולדה אמי. הבית היה נטוש אך עדיין עמד על תילו.

ראש הכפר סיפר כי מישהו קנה אותו ועומד להרוס אותו ולבנות במקומו בית חדש ולמזלי הגעתי בדקה התשעים לפני הריסתו. נכנסו לחצר, הצצנו לתוך הבית שהיה נעול, ראינו את התנור עליו סיפרה אמי, את הבאר בחצר

ואת צריף השירותים.

הדבר היחיד שהשתנה הוא שהכפר והבית חוברו לחשמל. כול השאר נראה כאילו הזמן עמד מלכת. כשהסתכלנו ימינה ראינו את הנחל וכשהסתכלנו שמאלה ראינו את ההרים הגובלים בכפר, ממש כפי שאמי תארה אותם. כשעמדנו בחצר החלו לצאת אנשים מהבתים הסמוכים והתחילו הסיפורים. ראש הכפר סיפר כי הסבא שלי היה רוכש את התוצרת החקלאית מתושבי הכפר, בעיקר חלב וביצים. מהחלב היה מכין חמאה ובנו, דוד שלי, היה מעביר את החמאה בעגלה לעיר המחוז למכירה. כמו כן ניהל בית מרזח אליו הגיעו התושבים במוצאי שבת ונשארים בחצר של הסבא עד  ליום ראשון בבוקר. כשלמישהו מהם אזל הכסף הוא היה מתחמק וגונב ביצים משכניו ומוכר אותם לסבי בתמורה ל י"ש (יין שרף).

שכן אחר סיפר כי תקופת מלחמת העולם השנייה, כשהאזור היה עדיין בשליטת בעלי בריתה של גרמניה, לפני גרוש היהודים מהאזור למחנות העבודה וההשמדה, נפל בסמוך לכפר מפציץ אמריקאי, צוותו נהרג ודודי לקח שעון זהב מיד הטייס המת. על תקופת השואה לא ספרו וגם לא שאלתי איך הגיעו הגרמנים לכפר כה נידח, בו חיה משפחה יהודית אחת על מנת לשלוח אותם למחנות. לאחר המלחמה חזרו לכפר שני דודים ודודה אחת. השכנה שגרה בבית סמוך, ספרה כי אחד מהחוזרים נפטר זמן קצר לאחר שובו לכפר וכשהדוד שנשאר בחיים, לפני עלייתו ארצה, בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, ביקש מאביה לשמור על הקבר של האח שנפטר. האב הוציא את הארון מהקבר, העמיס אותו על עגלה והעביר אותו לבית הקברות היהודי בעיר המחוז והיא הייתה מוכנה להביא אותי לשם.

הדוד שלי, שנים לאחר עלייתו ארצה, סיפר לי שכאשר שב לכפר מצא את בית משפחתו ריק, ללא כל הציוד שהיה בו וללא בעלי החיים שהיו להם. הוא הבין שתושבי הכפר הם שגזלו את הרכוש. אז התייצב במרכז הכפר והודיע כי אם עד למחרת בבוקר לא יחזירו את כל מה שלקחו הוא יטפל בהם (הוא נחשב לבריון הכפר). וראה זה פלא במשך הלילה חזרו בעלי החיים לחצר, הרהיטים, כלי המיטה וכל ציוד הבית. ראש הכפר לעומת זה סיפר שכאשר דודי עזב את הכפר לקראת עלייתו ארצה (דודתי עלתה לפניו) כל הכפר הצטער. ראינו כאן שני היבטים של היחס בין המשפחה היהודית לבין תושבי הכפר הנוצרים. למרות הכול נראה לי שהיחסים לא היו רעים מאחר וידוע לי כי דודי ודודתי המשיכו את הקשר עם תושבי הכפר, שלחו להם תרופות מהארץ כשהיו צריכים וראש הכפר ידע את מה שאירע לדודתי בשנת 1966, כשש עשרה שנה לאחר עזיבתה את הכפר. באותה שנה היא נפטרה כתוצאה מהכשת נחש צפע. אני ובני לוויתי עמדנו כל הזמן ליד בייתו של סבי כשהדמעות זולגות מעייננו, מתרגשים ונזכרים בכל מה שעבר על משפחתי ועל יהודי האזור כולם.