מאגר סיפורי מורשת

שמי אורה גרנטשטיין נולדתי  בשנת 1935 בעיר ירושלים להורים שעזבו את פולין ועלו ארצה.

ילדותי עברה עלי בירושלים. באותה תקופה החיים היו צנועים.

גרנו שתי משפחות בדירת שני חדרים. המטבח והשירותים היו משותפים. כלי הבישול היו פתיליות ופרימוס וארגז  בלוק הקרח, היה מקרר הבית שלנו.

 

ההכנות לשבת החלו מאמצע השבוע. את הקניות היו הוריי עורכים בשוק הבוכרים ששמו על שם קהילת הבוכרים. שוק מאוד ססגוני, שמאוד אהבתי לבקר בו. אני זוכרת את הערביות שהיו באות מהכפרים הסמוכים לירושלים ונושאות על ראשיהן סלסלות עם ירקות ותבלינים שונים וטריים, שנקטפו בבוקר והפיצו ריח נפלא ורענן.

את דגי הקרפיונים החיים היו קונים ומכניסים לאמבטיה עד לבישולם. הבישולים התחילו כבר ביום חמישי.

אהבתי לשבת על אדן חלון המטבח ולהתבונן כיצד אמי ודודתי היו מבשלות.

טעם הגפילטע פיש של אמי, טעם וריח של עוגת השמרים עם קינמון וצימוקים שאמי אפתה אני נושאת באפי עד היום.

 

בליל שישי משפחתי התכנסה סביב השולחן. אמי הדליקה נרות שבת ואבי עשה קידוש על היין.

לאחר ארוחת השבת הנפלאה כולם פצחו בשירה וזימרו את השירים המופלאים מאותם ימים.

המבוגרים שבינינו שרו שירים חסידיים ותיבלו בקצת אידיש ששמעו בבית הוריהם בפולין.

בחוץ היה קר ובבית חם והאווירה הייתה נהדרת. את שירת הניגונים והמזמורים של שבת אני נושאת בלבבי, כאשר אני עוצמת עיני, הריני איתם.

 

הורי יצאו כל בוקר לעבודתם שלחו אותי לגן ילדים שנקרא על שם רחל סטריקובסקי .

לאחר סיום הגן למדתי בבית ספר למל שהיה בית ספר לבנות ושכן מול קולנוע אדיסון, שהיה בזמנו הקולנוע הכי מפואר בירושלים.

את אהבתי למוזיקה שאבתי מחברתי הטובה יעל, שהייתה מאוד כישרונית וניגנה מגיל צעיר בפסנתר ואני ליוויתי אותה בשירה.

בילדותי משחקי הילדות היו: קלאס, קפיצה בחבל וכד'.

בל"ג בעומר התאספו ילדי הרחוב עשו מדורות ושרו ורקדו מסביב למדורה. 

את בת המצווה חגגתי בחוג משפחתי עם חברותיי בשירים ריקודים וכיבוד.

 

באחת ממוצאי השבת שיחקנו חברותיי ואני ברחוב חלפו לפתע מכוניות והנהגים צעקו אל הילדים: "ילדים לכו הביתה".

אנו הילדים לא הבנו מה משמעות הצעקות האלה ולפתע הופיעה אמי ואמרה לי : "אורה ישר הביתה". התברר לי שהתחילה הפגזה והמכוניות שעברו ברחוב, הסיעו פצועים שנפגעו מרסיסי הפגזים והביאו אותם לבתי חולים.

רעשי הפגזים התקרבו לאזור מגורינו, בביתנו הייתה קומת קרקע ששימשה כמחסן, שכנינו פינו את כל מה שהיה שם, מילאו שקים עם חול, הביאו מזרונים, ושם העברנו את ההפגזה הראשונה שבמלחמת העצמאות.

לאחר ההפוגה הראשונה, עברנו לגור אצל חברים של הוריי שביתם היה מוגן.

האוכל אזל מהחנויות.

להוריי היה חבר טוב שגר בקיבוץ רמת רחל והיה מביא מוצרי חלב לתנובה המרכזית ששכנה מול ביתנו, החבר הטוב דאג לנו  למוצרי חלב.

מים לא היו בברזים, ובביתנו היה בור שהצטברו בו מים ממי הגשמים.

היינו שואבים את המים לניקוי הבית.

יום יום עברה עגלה עם סוס וחילקה מים לשתייה וכמו כן עגלה אחרת חילקה נפט לתנורים.

ברצוני לציין כי באותה תקופה לא היו לימודים בבית הספר וגם בגנים.

 

לאחר מלחמת השחרור משפחתי עזבה את ירושלים ועברה לתל אביב.

לאחר סיום לימודיי בתיכון, התגייסתי לצבא ושרתתי בחיל הים, כמזכירתו של פרקליט חיל הים.

 

לאחר שחרורי מהצבא הכרתי את בעלי ישראל ונישאתי בגיל 23.

נולדו לנו 2 בנות ובן: ניבה, טלי ועידו.

נולדו לנו 7 נכדים ונכדות: רועי, איתי, נועה, שחר, דנה, רותם ואורי.

אני וישראל בעלי שעבר את השואה הקמנו משפחה לתפארת ואנו מאוד גאים בילדינו ונכדינו והשנה זכינו בשתי נינות תאומות. עבדתי בלשכת המס המרכזית ולאחר מכן עברנו לגבעתיים והמשכתי לעבוד בבית ספר "אורט" שהיה בית ספר תיכון מקצועי ובית ספר להנדסאים.

לאחר מכן יצאתי לגמלאות.

 

לפני 5 שנים עברתי עם ישראל בעלי לדיור מוגן שנקרא: אחוזת ראשונים בעיר ראשל"צ ואנו מאוד נהנים ומאחלים לעצמנו הרבה שנים טובות ובריאות.