מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בכפר קטן, כ-30 ק״מ מהעיר שטרסבורג, עיר המחוז של אלזס.

 

אלזס הוא מחוז צרפתי שגובל עם שוויץ מדרום וגרמניה במזרח. הוא היה אזור מריבה בין גרמניה וצרפת מימי הביניים עד המלחמה האחרונה. האזור כולו מונה כ-6 מיליון תושבים ושטחו כשטח ישראל פחות או יותר. שמו של הכפר בלברון (balbronn).

 

היית שם. ראית את הבתים, את הכנסיות (קתולית ופרוטסטנטית) וגם את בית הכנסת. בכפר חיו בשנות השלושים של המאה הקודמת כ-700 תושבים. הרוב, כשני שלישים, היה פרוטסטנטי. הכנסייה שלהם נבנתה במאה ה-12 וחלקים גדולים ממנה נשמרו. הכנסייה הקתולית וגם בית הכנסת נבנו שניהם בסוף המאה ה-19 (לפני כ-100 שנה ויותר) בסגנון כנסייתי מאבן ורודה, כמו שאנו מכירים מהרי אדום.

בבית הכנסת היו כ-150 מושבים. הוא היה יפהפה – גם בפנים וגם בחוץ. בימים ההם כל יהודי הכפר נפגשו בבית הכנסת, בשבתות ובחגים. הילדים נהגו ללוות את האבות, לשחק בדרך, גם בזמן התפילה.

 

אני זוכר שבת אחת, השתוללנו כמה ילדים בדרך הביתה. לא היה פחד ממכוניות כי בסך הכל היו 3 מכוניות בכפר. שלושתן היו של יהודים. תוך כדי משחק עם החברים הגענו לכיכר הכפר ושם הייתה שוקת להשקות את הסוסים והבהמות. מים זרמו כל הזמן מפיה לתוך שוקת עמוקה מאבן שהייתה על פני הקרקע. אני רציתי מאוד לראות את פני המים. טיפסתי על האבן וטרפ…. נפלתי ראש  לתוך השוקת. בגדי השבת שלי היו במצב של סמרטוטים. אבא שלי הוציא אותי והביא אותי הביתה. אמא קבלה אותי בחגיגיות המובנת – דחיפות וצעקות.

 

אבא חזר לכיכר, התיישב בבית הקפה של הכפר למשחק קלפים עם חבריו. כן, כן, זה היה העיסוק של הגברים אחרי התפילה של שבת בבוקר – משחק קלפים. הם שתו – כוס בירה בדרך כלל (באלזס ייצור הבירה היה מאוד מפותח). את הנקודות סימנו בעזרת גפרורים, כי בשבת לא כותבים. את התשלום לבעל בית הקפה הם שילמו במשך השבוע כדי לא לגעת בכסף בשבת… המשחק נמשך שעה-שעתיים עד שעת ארוחת הצהריים שבה כל אחד חזר לביתו.

 

זיכרונותיי מהימים ההם הם זיכרונות בהבזקים היות והייתי ילד קטן בן 5 או 6. אני זוכר סיפור אחר, וזה סיפור חורף. בחורף היה תמיד שלג, לפעמים עד מטר או אפילו מטר וחצי גובה. לכל ילד, גם העני ביותר, הייתה מזחלת שלג משלו. על משטח השלג היינו הולכים בעזרת לוחות דמויי סקי. אחרי הגן או בית הספר היינו, כל ילדי הכפר, עולים לראש ההר, 2 או 3 ק״מ וגוררים את המזחלת מאחורינו עם חבל. למעלה היינו לוקחים תנופה ברחצה, המזחלת על הבטן, נשכבים עליה ויורדים את כל המרחק. הניווט נעשה בעזרת קבקבי העץ שהיו לנו במקום נעליים.

 

האיכרים לא היו עולים על הכביש הזה בשעות אל אחרי הצהריים כי ידעו שלילדים אין שליטה על המזחלות שלהם, והיו הרבה תאונות… אבל הכיף היה כל כך גדול שאפילו ההורים לא ניסו לאסור את הפעילות הזו… דרך אגב, גם ילדות היו משתתפות. 

 

יש לי עוד כמה וכמה סיפורים של אותה התקופה, למרות היותה קצרה ביותר. מכל מקום תדעי ילדתי שזו הייתה תקופה מאושרת בחיי. היא נגמרה כאשר הגרמנים פלשו לאזור ב-1939 וגרשו אותנו מגן העדן הזה. הגענו בסופו של דבר לדרום צרפת ושם פרק אחר מחיי התחיל בתנאים ובאווירה שונים לגמרי.

 

אלזס: "אַ‏לְזַ‏ס (בצרפתית: Alsace, בגרמנית: Elsass) הוא אחד מחבלי צרפת הנמצא בגבול המזרחי של המדינה, על הגדה המערבית של נהר הריין, וגובל בגרמניה ובשווייץ. בירת החבל היא העיר שטרסבורג (גרמנית: Stra?burg, צרפתית: Strasbourg). אלזס הייתה פעם חלק מהאימפריה הרומית הקדושה ועברה בין צרפת לגרמניה פעמים רבות בין המאה ה-17 למאה ה-20. במשך רוב ההיסטוריה תושבי אלזס דיברו בניבים גרמאניים, רוב האלזסים מדברים צרפתית. כ-25 אחוז מהאוכלוסייה מדברת אלזסית כשפת אם או גרמנית כשפה שנייה."

 

יהדות אלזס: "יהדות אלזס היא מן הקהילות היהודיות העתיקות באירופה. הקהילה מתאפיינת בהיסטוריה ייחודית ובמנהגים מיוחדים."

תשע"ה