זיכרונותי מדודי הצייר נחום גוטמן
על דוד ובית ורוד - סבי ש. בן ציון, דודי נחום גוטמן
ניאצ'ה היה שם החיבה של דודי הצייר עוד מהבית- בטלנשט שבסרביה. דודי נחום ואישתו דורה היו נוהגים
לבקר בביתנו מידי שבת, לארוחת הצהרים. דורה ואימי היו במטבח, ואילו אבי ודודי היו מפליגים בשיחות ארוכות,
אין סופיות, בעיקר בענייני ספרות. אבי בביקורת, ללא משוא פנים, היה מעריך את הכתובים, שליוו את הציורים המקסימים..
חוש הביקורת, ללא ספק, עבר בתורשה מסבי, הסופר שמחה אלתר גוטמן, (ש. בן ציון, בכינויו הספרותי),
אביהם של אבי ודודי. אני, תמיד הייתי נדחפת להאזין. הייתי נוהגת לשבת על ברכיו של דודי האהוב,
שהיה מצייר לי פילים, ציפורים, ג'ירפות ופרצופים מצחיקים בעלי אף ארוך.
דודי, צייר. תמיד צייר. על כל פיסת נייר.
חברותי היו שומרות את הציורים, ממסגרות, ותולות על קיר. אני- את התמונות לא שמרתי- הרי יש לי דוד,
שמצייר תמיד. כשהייתי בת תשע- אמרה לי אמי: לכי אל דוד נחום, הוא רוצה לצייר אותך. הלכתי בשמחה.
אהבתי מאוד את הבית הוורוד ברחוב אחד העם בתל אביב. בחצר הקדמית הייתה בריכת דגי זהב קטנה,
ולידה צמח עץ ולו פרחים בשרניים, בעלי כותרת בצבע קרם, שתוכם צהבהב. לפרחים צורה אקזוטית,
ולהם ריח נפלא. פיטנה. על הקיר, מאחורי הבית, צייר חמי, הילד, את ציורי הקרב שלו, בצבע שחור, עז.
תותחים וחיילים נלחמו שם בגבורה. לא ידענו, אז, שהוא צייר גרפיטי. עץ תאנה היה שם, ולידו ספסל.
להרבה סיפורים האזין העץ. לא רחוק ממנו צמח עץ תות, שמיצו אדום אדום- וטעמו מתוק, מתוק, תות שמי.
והייתה להם תמיד, חתולת אנגורה, מפונקת, בעלת פרווה לבנה, יפיפייה. ג'וקונדה. (מונה ליזה).
החתולים התחלפו, אבל השם- לא.
במטבח היה חלון עגול, חלון של אנייה, חלון, שעורר בי רושם, שאנו נמצאים בהפלגה. סופר לי, שהחלון היה
חלון מקורי של אניית המעפילים טייגר היל, שהועלתה על שרטון בחוף תל אביב. את החלון הביא להם
"דני קפיטנה" אחיה של דורה- כתריאל יפה, שהיה רב החובל של ספינת הכ"ג, שאבדה.
בסלון היו תלויות המון תמונות. תמונות שמן בצבעים עזים, דמויות גדולות כבדות, שגבולותיהן משורטטות
בחדות. לעומתן- תמונות בכתמים אקוורלים, בצבעים מימיים, מטושטשים, ואנשים זעירים, גפרוריים
מצוירים בהן, נעדרי זהות וצורה. בפינה עמד מזנון, ועליו שלל דמויות עץ, שהובאו מהמסע לאפריקה.
כושים וכושיות- נשים בעלות חזה שופע וישבן עצום. התביישתי להסתכל בהן.
גם תנין היה: שחור בעל נקודות לבנות, פוער פה אדום, מפחיד. בחדר צדדי עמד שולחן ארוך שחור.
דורה הייתה מארחת את אנשי התרבות התל אביבית של אז- יצחק יציב- עורך דבר, אנדה פינקרפלד
המשוררת, הסופר חיים הזז, ורבים אחרים ידידי המשפחה.
נחום ודורה היו נוהגים לשבת בקפה כסית, עם כל חבורת השחקנים, האמנים והסופרים כמו שלונסקי
ואלתרמן, שהערצתי כבר אז. התמונה, שבכריכת הספר היא הפורטרט שלי, שצייר אותי דודי בתקופה ההיא.
הייתי אז, ילדה בת תשע, שישבה ולא הזיזה אצבע, בצייתנות, שלא התאימה לה.
בסיום הישיבה נקבעה פגישה נוספת, באתי אליה לבושה בשמלתי היפה ביותר. אבל דודי שלח אותי הבייתה.
לאכזבתי הרבה, אמר לי לבוא לבושה בשמלה הקודמת, את התמונה קיבלתי רק כמתנת נישואין. דודי לא רצה
למסרה לי. הוא אהב אותה מאוד, וטען שהיא שימשה לו כמודל לתמונות אחרות.
שנים רבות אחר כך, נתנה לי דורה שרטוט של אמי, על דף נייר ממחברת חלקה של תלמידים. השרטוט נעשה
בעט. שרטוט זה, נמצא בין הציורים בספר בחלומי. בספר פורסם גם קולאג' מקורי, שקבלה ביתי, מרית,
ליום הולדתה השישי בשם "פורים שמח".
ציורים אחרים קיבלתי בתודה ממוזיאון גוטמן. עד היום, לאחר כשבעים שנה, אני זוכרת את השתפכויות
הנפש של דודי בשיחותיו עמי, ואת עיצבונו הגדול על שינוי פניה של תל אביב, עיר, שאהב אותה
כל כך. במיוחד התאבל דודי על הריסת גימנסיה "הרצליה, גימנסיה, שלמד בה, והייתה מרכז התרבות
בתל אביב. צדק מה, נעשה, כשהציבו במקומה את הפסיפס הענק שלו, פסיפס בו מתוארת תל אביב הקטנה בתחילת בנייתה.
מילון
פסיפסצירת אמנות שבה מורכבות פיסות אבן שונות וססגוניות ליצירת תבנית גראפית
ציטוטים
”אני- את התמונות לא שמרתי- הרי יש לי דוד, שמצייר תמיד“”סבי, הסופר שמחה אלתר גוטמן, הוא ש. בן ציון, בכינויו הספרותי“
