מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זה היה חלום שהתגשם, לספר את סיפור העלייה

אבלין עם אנסטסיה
זמן קצר אחרי העלייה
"אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות"

עליתי לארץ בגיל 14 בשנת 1965 ממרוקו.עליתי עם עליית הנוער, ארגון של הסוכנות הישראלית.למדתי בפנימיית "אלוני יצחק" שליד גבעת עדה.בגיל 19.5 התחתנתי עם יהודה אלבז, ואנו גרים באשדוד.נולדו לנו ארבעה ילדים מקסימים: בת ושלושה בנים, לבת קוראים גילת ולבנים אברהם, נתנאל ורפאל.הם לא גרים באשדוד, (גילת גרה בישוב אדם, אברהם במודיעין, נתנאל בישוב ניצן ורפאל באלקנה). נולדו להם ילדים ולי כעת יש עשרה נכדים.   
 
תהליך העלייה
תהליך העלייה החל לפני 50 שנה כאשר הייתי בת 14הורי היו חדורי אמונה עם הרבה ערגה לכיוון הארץ המובטחת. נציגי הסוכנות יצרו קשר עם אבי מאיר ז"ל והציעו לו לשלוח את הילדים עם עליית הנוער, לא בהכרח עם ההורים, לפי ניסיונם זה דבר שכבר היה בעבר ושזו תכנית מוצלחת. ההורים השתכנעו.
 
בחודש אוגוסט 1965 אבי הסיע אותי לשדה התעופה שבעיר קזבלנקה בלילה לאחר חצות, הרי העלייה הייתה אלגאלית. יש לציין שבאותה תקופה עדיין לא אפשרו ליהודים לעלות לארץ ישראל .הגענו להאנגר ענק ששם התרכזו כל המשפחות. בזמן המוקצב שהיינו בהאנגר העצום וקר מאוד,הרגשתי כמו ביציאת מצרים שגורלנו היה משותף למרות שלא הכרתי שום אדם.בשעה אחת בלילה עליתי למטוס עם כל המשפחות שלא היו מוכרות בכלל.הנסיעה היתה ליעד צרפת, לעיר מרסייל (marseille). הגעתי למחנה ארנס עם כל בני הנוער ואת כולנו שיכנו באכסנייה. היו שם אנשי חב"ד (חכמה,בינה ודעת) שקיבלו אותנו באהבה רבה ובסבר פנים יפות.
 
לאחר שלושה שבועות אחותי הגדולה (דינה),הצטרפה אלי. לאחר שבוע מאז הגיעתה הודיעו לנו לילה לפני שאנחנו מחר בבוקר מפליגים לארץ המובטחת באוניה ששמה "מולדת". קיבלנו את הבשורה הטובה הזאת בשמחה ובהקלה, כי חיכינו לזמן הזה כחודש ימים ולכן ההתרגשות היתה עצומה. ציטוט מפרשת השבוע "בא": וגם משה רבינו דאג לצעירים  יותר מאשר לזקנים, שכן הצעירים נוחים יותר להיות מושפעים ולהיגרר אחר תועבות מצרים. לפיכך הקדים משה "בנעירנו" לפני "ובזיקנינו".

ההגעה לארץ

האוניה הגיעה  לנמל חיפה ושם חיכו לנו משאיות.מתוך קבוצה של ארבעים או חמישים בני נוער הסיעו אותנו לפנימיות המיועדות לנו. אני הגעתי לפנימיית "אלוני יצחק" שליד גבעת עדה (פנימייה זאת נמצאת בצפון). גם אחותי הגיעה איתי לפנימייה, בערך בכל פנימייה היו עשר עד עשרים ילדים. עברתי חמש שנים תמימות בפנימיה מכיתה ח' עד כיתה יב'. הגעגועים להוריי היו עזים וביחד עם זאת היינו צריכים לחוות את ההתקלמות לחברים חדשים, תרבויות שונות(מכל קצוות העולם),השפה העברית שצריכים ללמוד אותה מהר בשביל להתחיל ללמוד.זאת היתה חוויה אדירה ומיוחדת מכיוון שמאוד אהבתי את הארץ ומאוד שמחתי שאני נמצאת בתוך ארצי בין יהודים. זאת היתה הרגשתי.ההורים הגיעו לארץ אחרי שבעה חודשים עם אחותי הקטנה(ליזט) אחי הקטן(דויד).

עליה לארץ של אחי הבכור היתה קצת שונה…

אחי הבכור שלום שהיה בן שמונה עשרה עלה עם תנועת עודד,מדובר בפרויקט של הסוכנות היהודית בתחילת שנות השישים לעודד ולהעלות צעירים סטודנטים מעדות המזרח: מרוקו,טוניס,פרס ולשלב אותם במוסדות אקדמיים וללימודים גבוהים: הנדסה,כי אז שיעור המזרחים במוסדות האלה היה זניח בלשון המעטה מחד ולהגביר את העלייה מאידך, אי לכך שעד 1966 שלום אחי לא היה חייב להתגייס לצה"ל באמצע הלימודים.

מסלול של אחי הקדט היה לא פחות מאתגר….

אחי בנימין הקדט בשל רצונו להשלים את לימודיו של שניים עשר כיתותשנים הגיע לצרפת בבית ספר אינטרני בפריז, לאחר מכן עלה לארץ לבד. הורי עלו לאחר שמונה חודשים מאז שהותי בארץ עם שני אחיי הצעירים ממני. בהגיעי לפנימיית "אלוני יצחק" הייתה קבלת פנים מאוד מעודדת ומקבלת,לי ולכל בני הנוער שהתקבלו יחד איתי ( 20 בני נוער).ביחד עם הגעגועים להוריי ולמשפחתי חווינו הלם  תרבות! סדר יום היה מורכב: בבוקר היו לימודים בכיתות רגילות, אחר הצהריים היינו מחוייבים להתנדב לשעתיים עבודה בעבודות של ניהול הפנימיה: גיהוץ, שטיפת חדרים, שטיפת כלים,קיפול בגדים במחסן, סידור חדר האוכל לפני ארוחות. ביחד עם זאת הייתה שמחה שאני נמצאת בארץ ישראל ולומדת את השפה העברית, שפה שחשובה לי. דבר זה גרם לי לתחושת גאווה יהודית ושייכות.
 
תקופה זו ארכה  כחמש שנים עד שסיימתי את לימודיי  התיכונים. הורי שכנו בעיר אשדוד לאחר שעברו את לימודי העברית באולפן בנתניה במשך שנה.זמן קצר לאחר סיום הלימודים הכרתי את בעלי יהודה אלבז ונשאתי לפני 44 שנים, ואני גרה באשדוד מאז. אהבתי לארץ ולמולדת הייתה עצומה ובהחלט עזרה לי לעבור את הקליטה בארץ. הרגשתי שיש משהו שאני צריכה להילחם עליו, להקים את ביתי ואת משפחתי הפרטית.
"אָנוּ בָּאנוּ אַרְצָה לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת בָּה"
"קטע מהשיר "השיירה" של עלי מוהר: מכל הגלויות ועם כל הבעיות עם נוצר וארץ קמה ושפה אשר נרדמה. שוב התחילה מתעוררת ומדברת, ומדברת מסביב יהום הסער רב הקושי והצער, אבל יש על מה לשמוח יש עוד אומץ, יש עוד כח.לאורך הימים והשנים למדתי להתרגל לחיים בארץ עם כל הקושי שהזדמן בדרכי כי הרי זאת הייתה השאיפה והאידיאולוגיה שלי לחיות בארץ חופשייה ומוגנת ולהקים את משפחתי כמו שנכתב  מקודם.אחטא בלשוני אם לא אגיד שתמיד הייתה ערגה לחיים הקודמים או המוקדמים שבחיי במרוקו.
 
ילדיי גדלו באורח חיים פשוט וסובלני,מקובלים בסביבתם הטבעית "גנים" ,בית ספר יסודי,בית ספר תיכון וכמובן גיוס לצה"ל.הצלחתי ביחד עם בעלי שהוא היה איש קבע לשעבר. הוא שירת בשירות הצבאי במשך המון שנים. מטרתינו הייתה  להחדיר לילדינו את הרצון לחיות בארץ ישראל, ללמוד לימודים אקדמאים, להתפתח, להתקדם ולהקים משפחות לתפארת שלא יעזבו את הארץ אפילו לטיול בעולם.  
משוב על תכנית הקשר הרב דורי
תיעוד הסיפור האישי שלי, שכל פעם מחדש מעורר בי התרגשות ולכן אני שמח על זה שזכיתי להשתתף בפרויקט "הקשר הרב דורי". זה היה חלום שהתגשם, לספר את סיפור העלייה ולשתף אחרים בזיכרונות ילדות.
 
חווייה אישית שחשובה כל כך בחיי!
 
העשרה
מולדת: "מולדת הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב' של "ההגנה". נקראה על שם הרצון הלאומי היהודי למולדת בארץ ישראל.נבנתה בשנת 1876 כאוניית פיורדים בעלת מבנה צר וגבוה; תפוסה 750 טון; מנוע דיזל; 15-12 קשר; שמות קודמים: "San Filippe", "הנשר". אנשי המוסד לעליה ב' רכשו את האונייה בשוודיה". ויקיפדיה.
תשע"ו

מילון

מולדת
מולדת הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב' של "ההגנה". נקראה על שם הרצון הלאומי היהודי למולדת בארץ ישראל.נבנתה בשנת 1876 כאוניית פיורדים בעלת מבנה צר וגבוה; תפוסה 750 טון; מנוע דיזל; 15-12 קשר; שמות קודמים: "San Filippe", "הנשר". אנשי המוסד לעליה ב' רכשו את האונייה בשוודיה.

קדט
הילד השני במשפחה

ציטוטים

”"החיים אחרי עלייתי"“

”זה היה חלום שהתגשם, לספר את סיפור העלייה, חווייה אישית שחשובה כל כך בחיי! “

הקשר הרב דורי