מאגר סיפורי מורשת

 

סבתא נולדה בחלב שבסוריה, עלתה בגיל שנתיים לארץ. לא זוכרת כמובן שום דבר מסוריה. ההגעה לארץ הייתה באוטובוס מדמשק לצפון ומהצפון לירושלים. בסוריה הייתה התעוררות לעלות לגור בירושלים- הפלג הרבני יותר, עלו מענייני דת ובשביל להיות בעיר הקדושה, אבל כמובן שעלו גם בגלל ציונות. היו כמה משפחות של רבנים שהחליטו לעלות ביחד לעלות: משפחת עדס, ליניאדו, כסול, עטיה, צדקה וכמובן המשפחה של סבתי (שעיו). 

הריהוט מסוריה הגיע אחרי שהמשפחה עלתה. מסוריה עלו משפחות רבות. ובמשפחה של סבתי עלו הורים + 6 ילדים, בארץ נולד למשפחה עוד ילד אך הוא נפטר בגיל צעיר כי היה קשה לגדל שבע ילדים בתקופה זו. חלק ממשפחות הסוחרים עלו מסוריה לאמריקה ולא לארץ ישראל.

בארץ קנו בניין של ארבע חדרים במקור ברוך. שתי דירות של שני חדרים ושתיים של שלושה. הם גרו בדירת שני החדרים ואת שלוש החדרים הם השכירו. מכיוון שהיו משפחה גדולה הגישו בקשה לבית המשפט שיחייב את השוכרים להתחלף בדירות, בית המשפט פסק שהם יתחלפו בדירות. (הדיירים גרו בדמי מפתח).

המאכלים שאכלה בבית היו מאכלים חלאבים (עיר בסוריה): ממולאים אורז+שעועית (מג'דרה), הרבה ירקות מבושלים והרבה קטניות (במיוחד אורז),בשר הם אכלו רק באירועים מיוחדים.

כל זה היה עוד לפני מלחמת השחרור, בזמן המנדט הבריטי. לא היה מקרר, היה ארון שומר קור, אוטו עם קרח בא פעמיים בשבוע למלא את הקרח שבארון ואנשי הרחוב היו באים עם מגבות וקונים בלוקים של קרח לשים בארון.

 

הנשיא יצחק נבון ז"ל היה שכן מעבר לכביש, סבתא רבתא שלי ואמו דיברו מעל הכביש. שתיהן ישבו במרפסת ודיברו אחת עם השנייה למרות שהם לא ידעו אותה שפה: השכנה ידעה לאדינו וסבתי רבתי ידעה ערבית ולכן דיברו בעיקר עם הידיים.

 

במלחמת השחרור סבתי הייתה בת 14. היה להם שכן שהיה חבר באצ"ל, הוא היה מהמפקדים. היה לו אקדח והבריטים ידעו שהוא מפקד ועשו חיפושים לנשק. הוא ידע שיבואו לחפש את האקדח בזמן כלשהו. לאחר המלחמה אמא של סבתי (סבתי רבתי) ראתה את השכן חופר בגינה מתחת לעץ ושאלה אותו "מה אתה חופר?" הוא אמר לה "חכי רגע" ומיד הוא הוציא אקדח חלוד מהבור שהחביא בגינה שלהם. כיום יש שם עץ תפוזים (ליתר דיוק עץ חושחשים (מן פרי הדר שדומה לתפוז אשר קליפתו דקה יותר והוא חמוץ יותר). שם השכן הוא "שבתאי הנגבי" שכיום יש רחוב על שמו בגילה.

 

בזמן מלחמת השחרור סבתי הייתה בת 14. הייתה לה חברה שמתה כי פגז נפל לה על הבית. בתקופה זו היו בארות מים, שמהם לקחו מים, בדרך כלל הבור היה באמצע הרחוב. כל הילדים בשכונה באו עם דליים ועמדו בתור לקחת מים. היה קשה לקחת כי הם הלכו להביא מים בין הפגזות להפגזות. היו פעמים רבות שלא היו מים ולא היה אפשר לצאת מהבית, בגלל הדלות המשפחות אכלו חוביזות (חלמיות) בוואריאציות שונות: עלי חוביזה, פירות חוביזה, קציצות חוביזה ואפילו מרק חוביזה.

 

כשהייתה בתיכון, סבתי למדה בבית-ספר רוחמה (שהיום נמצא שם בית ספר "בית יעקב") וזלדה (המשוררת) הייתה מורתה לספרות. בגלל שסבתא רבתא שלי אף פעם לא למדה בבית-הספר, גם שהגיעה לארץ לא למדה באולפנות, אבל היא ניסתה ללכת לאולפן אך לא הצליח. בגלל שהילדים דברו עברית, עם הזמן למדה מילים בסיסיות בעברית ולהבין עברית אך לא היה אפשר לנהל איתה שיחה רצינית.

 

בבית של משפחת שעיו חי גם קרוב משפחה (שהוא קרוב משפחה גם של סבא אבל כרגע המשפחה לא ידעו), בנו נסע לחו"ל ולא היה לו איפה לגור. הוא, הרב יצחק שידך בין סבתי לסבי. החתונה הייתה במסעדה קטנה בירושלים. מסעדת גולדשמיט, המשפחה של סבי הייתה קטנה וגם של סבתי, ולכן הייתה קטנה. הוזמנו החברים מהעבודה ומהצבא. החתונה התקיימה בשנת 1956, שאלה היו שנות הצנע עדיין, וזו עוד סיבה שהחתונה הייתה קטנה.

 

סבי נפטר בשנת 2010 בגלל סרטן ועישון רב. גם הוא עלה מסוריה עם אחיו. סבתא שלי מוצאת לעצמה מספר עיסוקים בחיי היום-יום כמו: פעילויות של יד שרה, הליכות ארוכות בבוקר, הכנת אוכל לילדים ולנכדים, לקנות דברים בשוק ולארח נכדים אבל נראה לי שבכל זאת היא בודדת זמן רב. הרבה שבתות היא באה לילדיה אבל נשארות כמה שבתות שהיא לבדה. 

תשע"ו