מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 07.08.1948  בהולנד באי קטן בשם Goeree en Overflakkee  בעיר Middelharnis . הייתי בת שנייה למשפחה בת אחד-עשר ילדים. אבי, יעקב קופנאל, עבד רוב השנים כמנהל בית ספר יסודי קטן ואמי, Klaasje Groen לא עבדה.

כאשר הייתי בת שמונה עברנו לצפון הולנד וגרנו בכפר בשם Ten-Post. בגיל אחת-עשרה ועם תחילת הלימודים בתיכון, עברנו שוב והפעם לכפר קטן במרכז הולנד בשם Zalk. סיימתי תיכון בהצלחה ולמדתי עוד שנת לימודים כלליים עם מקצועות כמו בישול, גיהוץ, תפירה, ביולוגיה, מוזיקה ועוד. זו היתה שנה נחמדה מאוד.

שוב עברנו מקום מגורים. עברנו למקום שנקרא Nunspeet  ב-Gelderland . בזמן הזה כבר עזבתי את הבית ולמדתי בקולג' להיות מורה לחינוך ואומנות. לאחר שסיימתי חמש שנות לימוד, הבנתי שאיני רוצה להיות מורה ושהדבר שאני רוצה להיות הוא אחות. חלום שהתגשם רק שנים מאוחר יותר, לאחר שילדתי חמישה ילדים בארץ-ישראל.

בגיל  עשרים מצאתי עבודה במחלקה הפסיכיאטרית לאבחון ילדים ולטיפול בשיטת Jung בעיר Groningen. זוהי עיר סטודנטיאלית שמחה ותוססת. לאחר שנתיים וחצי ולאחר ששמעתי סיפורים רבים על ארץ ישראל, על הנס שקרה שם ועל האפשרות להתנדב, פניתי לבית כנסת מקומי כדי ללמוד קצת עברית ונסעתי לבדי לארץ ישראל.

פה בשנת 1971 התחיל הפרק השני של חיי. הגעתי לכאן בלי כלום וכיום יש לי חמישה ילדים, בני ובנות זוגם ועוד מעט גם אחד-עשר נכדים. כולם גרים קרוב, במרחק קטן מאד האחד מהשני וכשנכדי הבכור, מור, יושב כאן לידי ושומע את סיפורי. אני מרגישה עשירה ומאושרת.

חזרה לילדות בהולנד

נולדתי למשפחה נוצרייה אדוקה מאוד. הסבים שלי לבשו שחורים, התפללו ולמדו תנ"ך שעות רבות כל יום. בימי ראשון נהגו לבקר פעמיים ביום בכנסיה. בגיל שלוש גם אנחנו הלכנו עם ההורים לכנסייה ואני זוכרת שהיה קשה מאוד לשבת בשקט. בגיל חמש התחלנו בלימוד הבריתות עם הכומר. באי בו גדלתי גרו לפני שנת 1942 רק כמה משפחות יהודיות והם נלקחו כולם לגרמניה ולא חזרו. אמי מאוד אהבה את המשפחה של הרב של המקום, והם אהבו אותה. היא היתה עוזרת להם בבית עם הילדים ותפקדה כגויה של שבת. הרב סידר לאמא עבודה מחוץ לאי ב- Egmond aan zee , בפנימייה לילדים יהודים שהיו זקוקים לזה. שם היא למדה איך לבשל כשר והיא הפכה לחלק חשוב ומשמעותי מהצוות. היא היתה מספרת לנו כמה קשה היה לראות איך הילדים נעלמים לאט לאט וגם אנשי הצוות נלקחים על ידי הגרמנים ולא חוזרים.

בסופו של דבר, הביאו הגרמנים ילדים גרמנים לפנימייה ואמא שלי עזבה את המקום. היא מצאה עבודה בבית חולים גריאטרי וחזרה לאי בסוף המלחמה. אמא אהבה לבקר בבית הכנסת המקומי וביום העצמאות גם היתה מניפה את דגל ישראל בחוץ. האחות הגדולה שלי, מריאנה, התנדבה בבית הכנסת הרפורמי בעיר Delft  ותפקדה כגזברית. בימים אלה אוהבים פחות את ישראל בהולנד, חבל..

תעודת הלידה של מיכל כ Neeltje Koppenaal

נחיתה ראשונה בישראל

באחד מערבי אוגוסט 1971 נחתתי בישראל. יצאתי החוצה והרגשתי שאני בעולם אחר. החום המחניק נפל עלי כמו שמיכה והריח החזק של אוכל, בושם, אנשים ואשפה שיכר אותי. היה חושך בשמונה בערב ובכל מקום היו אנשים שרצים לפה ולשם ורובם צועקים בכל מיני שפות. אני חושבת שישר התמכרתי.  מאז הייתי בהולנד רק בביקורים. בשבילי זה תאריך העלייה שלי.

מתנדבת בקיבוץ ברקאי

כמובן זה לא היה פשוט כל כך. כבר למחרת ביקרתי במשרדים של "השומר הצעיר" בתל-אביב ומשם נסעתי לקיבוץ ברקאי וניקלטתי בתור מתנדבת חרוצה. קטפתי תפוחי עץ, שטפתי כלים, הזרקתי חיסונים לתרנגולות, טיפלתי בוורדים ובעיקר עשיתי חיים. בקיבוץ היו כשישים מתנדבים  שהגיעו מכל ארצות העולם. לאחר כמה חודשים התאהבתי בחבר קיבוץ צעיר בשם אליעזר קינן והתחלנו חיים משותפים. רציתי מאוד להיות ישראלית ולהיות קשורה להיסטוריה ולמסורת של היהודים. רציתי בשביל אליעזר ומשפחתו שילדיו יהיו יהודים כשרים אך לא רציתי להיות דתיה קיצונית כי בילדותי רק סבלתי מאנשים שעושים דברים בשם אלוהים.

עברתי את הגיור בשנת 1974, לאחר שלמדתי יהדות בקורס של חצי שנה בתל-אביב. אני זוכרת שביקרתי גם אצל הרב גורן. הוא איש מיוחד. בסוף הקורס היה מבחן בכתב ומבחן בעל-פה מול שלושה רבנים. הם ביקרו גם בקיבוץ והפכו את הבית שלי לבית כשר. ביום שנכנסתי למקווה בנוכחות שלושה רבנים שבדקו איך טבלתי את עצמי שבע פעמים במים בכותונת שקופה בחרתי את שמי החדש: מיכל. קיבלתי אזרחות ישראלית כיהודיה ורק עכשיו עשיתי באמת עלייה. היתה חתונה בקיבוץ ובעשרים וששה ביולי, 1975 נולד רותם, הבן הבכור שלנו ואביו של מור.

תעודת הגיור

הגשמת החלום

כתבתי קודם שלא רציתי להיות מורה ושהחלום שלי, כבר כשהייתי קטנה, היה להיות אחות. בבית ספר יסודי קפצתי כיתה, לא כי הייתי כל כך חכמה אך האח שלי Klaas היה מאוד חכם. הוא נולד 11 חודשים אחרי שאני נולדתי ובגיל ארבע כבר הקריא לנו סיפורים בגן. הוא התחיל את בית-הספר ישר בכיתה ב' ולא רצו שנלמד באותה כיתה, לכן "הקפיצו" אותי לכתה ג'. הוא סיים את התיכון בגיל ארבע-עשרה וכשהיה בן חמש-עשרה כבר היה סטודנט באוניברסיטה.

אני סיימתי תיכון בגיל שש-עשרה אך בהולנד אפשר היה ללמוד את מקצוע האחות רק בגיל שמונה-עשרה. אמא רצתה שאתחיל ישר ללמוד, כי פחדה שאני בסוף לא אלמד כלום ואשאר בבית לעזור לה עם המשפחה הגדולה. בזמן הזה היה נהוג לתת לבנים לצאת קודם ללימודים, והבנות יצאו ללמוד רק אם התאפשר ואם לא היו זקוקים להן בבית. אמא רשמה אותי ללימודי הוראה והייתי בפנימייה בזמן הלימודים. אהבתי את הלימודים אך ללמד ילדים בגיל ההתבגרות  לא כל-כך התאים לי. גם בהולנד וגם בישראל עבדתי עם ילדים בגיל הרך וזה היה טוב מאוד.

בישראל, לאחר שהיו לי חמישה ילדים, קיבלתי את ההחלטה לנסות להתקבל ללימודי אחות מוסמכת בבית חולים "העמק" בעפולה. הייתי צריכה לעבור את המבחן הפסיכומטרי וזה לא היה פשוט. עשיתי קורס להכנה במתמטיקה ולמדתי לקראת המבחן  בזמן שעדיין לא היו קורסי הכנה, אלא רק בעזרת ספרי לימוד. במשך שלוש שנים נסעתי כל יום ללימודים וכל יום הייתי בערב יושבת ללמוד. קיבלתי הרבה עזרה מהמשפחה ואני יודעת שזה לא תמיד היה קל בשבילם. אחרי הלימודים עבדתי במרפאה בקיבוץ ועוד עשר שנים נוספות בבית חולים "הלל יפה" בחדרה. עקב מחלה לא יכולתי להמשיך אבל אני עדיין עובדת בתור מתנדבת במרפאה בקיבוץ.

התחלתי כמתנדבת ואסיים כמתנדבת!

הזוית האישית

סבתא מיכל: מור, נכד גדול ויפה שלי. אני אוהבת אותך מאוד ומאחלת לך חיים מאושרים.