מאגר סיפורי מורשת

העלייה הבלתי חוקית לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי התרחשה בין השנים 1934 – 1948. יהודים הגיעו לארץ ישראל בדרך לא דרך, באוויר, בים וביבשה. יותר מ-120 אלף מעפילים, שהיוו כחמישית מכלל אוכלוסיית הארץ הגיעו עד הקמת המדינה. חלק גדול מהם נעצר בכניסה לארץ וגורש למחנות בקפריסין.

ישנו שיר של לוין קיפניס שנקרא "שיר המעפילים" באותם ימים שבהם התחבר השיר היו שערי הארץ פתוחים עדיין לעלייה (אך העם היהודי לא נהר בהמוניו). רק כחמש-עשרה שנה לאחר מכן, בשנת תרצ"ד (1934), כאשר שערי הארץ ננעלו לעלייה היהודית על ידי שלטון בוגדני ושמי אירופה החלו להתקדר, החלה תנועת העלייה הבלתי-חוקית בספינות רעועות ובדרכי המדבר, עלייה שנמשכה בדרכים אלו עד קום המדינה בשנת תש"ח.

 סיפורה של האנייה כנסת ישראל

אני נולדתי בתאריך 18.7.1947  במחנה מעצר בעתלית, מחנה זה נבנה עבור קליטת מעפילים בלתי לגאלים שהגיעו מאירופה מטרת המחנה בגלל הגבלת המעפילים שחרורם לאחר שהמחנה התמלא במספריו החליטה ממשלת אנגליה להעביר את המעפילים לאי הסמוך שנקרא קפריסין והתחלק לשני סוגי מחנות: מחנה קיץ ומחנה חורף. שגרת החיים במחנה הייתה מגורים בציפייה לקבלת אישור עלייה. אנשים שניהלו את המחנות על פי מפתח של הארגונים שלהם הם היא שייכים הקימו שם קבוצות כדורגל, אבי היה שחקן כדורגל ורובם היו משחקים נגד האנגלים וכשהיו מנצחים היו מקבלים אוכל ושוקולדים.

הורי יוצאי השואה עזבו את ארץ מולדתם מולדביה (בסרביה) בשנת 1946 והצטרפו לקבוצה שאורגנה ע"י המוסד לעליה ברומניה. משם הוברחו ליוגוסלביה שבתקופה הזאת תמכה בפעילויות העלייה הבלתי לגאלית.

לאחר מספר חודשים של התארגנות והכנת האוניה באזור הנמל יוצאות  האוניות "כנסת ישראל" /"המרי העברי" עם 3445 מעפילים ו"אבא ברדיצ'ב" (”הקדושה") עם 456 מעפילים. הן השתייכו לתנועות "השומר הצעיר", "דרור", "בני עקיבא", "הנוער הציוני" וכן ארגונים דתיים. מעפילי האונייה "כנסת ישראל" /"המרי העברי" הכירו רק שלושה שליחים שהיו אמורים להוביל אותם מיוגוסלביה לארץ: מפקד האוניה, יוסי המבורגר-הראל, שנודע בכינוי המחתרתי "אמנון"; רב החובל ראובן הירש יתיר, שכונה "אברהם"; ו"מתי" הוא יואש (צ'אטו) צידון, שהיה אלחוטאי ולימים חבר כנסת. האוניות  מפליגות  מנמל באקר ביוגוסלביה (היום בקרואטיה) לכיוון נמל חיפה הספינות הרעועות שהפליגו היו קטנות מכדי לקלוט את כל האנשים שנכנסו אליהן על כן בפנים הייתה צפיפות וחום איומים אשר הביאו מחלות זה בתוספת מחסור במזון ומים הביאה רמת חיים מחרידה. ב- 5/11/46 כעבור 4 ימים נקלעות האוניות לסערה קשה בים האדריאתי והאוניה "אבא ברדיצ'ב" החלה לטבוע נסחפה לסלעי החוף והתרסקה. כל המעפילים הועברו בשלום לאוניה "כנסת ישראל" /"המרי העברי".

בתאריך 24/11/46 סמוך לקפריסין מטוס קרב בריטי התקשר ושאל לזהותם. הם הניפו דגל פאנאמי. בלילה אור זרקורים שהודלקו לפתע מכל הכיוונים חשפו את ההמון על הסיפונים. הבריטים גילו אותם. בסמוך שטה משחתת הצי המלכותי  וביקשה שהאונייה תתלווה אליה לנמל פמגוסטה בקפריסין, תשובת המעפילים הייתה: "פלשתינה! ארץ-ישראל!" שירת "התקווה" ולאחריה – שיר המעפילים, שיר הפלמ"ח ושיר הפרטיזנים. קרבו שלוש משחתות נוספות.

"כנסת ישראל" /"המרי העברי" המשיכה לחיפה במהירות מרבית של 4 קשרים כשהמשחתות שטות בעקבותיה באופק. עברו את טריפולי. משחתת אחת שטה כל הזמן בינם לבין החוף. גוש של אורות – ביירות.

התפתח קרב קשה ואלים בין המעפילים והכוחות הבריטים שהשתלטו על הספינות.

להלן סיפור המעשה: ב-26 בנובמבר אפשרו לבריטים לעלות על הסיפון ותפסו עמדות אסטרטגיות. גם המעפילים ואנשי הצוות היו מאורגנים עם אמצעי הגנה מאולתרים ופשוטים כמו מקלות וקופסאות שימורים. בנמל חיפה התחוללה מהומה והחלה התנגדות כשהבריטים ניסו להוריד את המעפילים .הברטים השתמשו ברימוני גז מדמיע עד שהצליחו להשתלט על האוניה. במהלך השתלטות הבריטים  נהרגו שני מעפילים וחיל ברוטו אחד. המעפילים יצחק אייזיק ויהודה יחיאל בן האדמו"ר הרב חיים מרדכי רוזנבוים, גם הוא מעפיל על האנייה "כנסת ישראל", נרצחו על סף המולדת בג' כסלו תש"ז כל כך קרובים אך כל כך רחוקים.  לאחר הורדת המעפילים למזח הפרידו אותם לשתי קבוצות אחת גברים ואחת נשים . הובילו אותם לאניות גרוש לקפריסין, וב-1.12.1946 הגיעו המעפילים לקפריסין . שמוליק כץ תיאר את שראו עיניו: "… אוהלים גדולים, מוקפים גדרות תיל דוקרני, מגדלי שמירה מעץ מאוישים בזקיפים". ניצולי השואה חשו כאילו שבו לסיוט ממנו נחלצו אך שנה וחצי לפני כן ושוב תהליך חיטוי ובדיקות עם זיכרונות חוזרים מהשואה .

דרכם של מעפילי "כנסת ישראל" אל החופש לא הייתה קלה שוב ושוב נעצרו מעפילי כנסת ישראל מרחק נגיעה מהמטרה בלי אפשרות להגיע אליה. בסתיו 1947 אומנם אישרו להם האנגלים לקבל אישורי כניסה לארץ, אבל במקום להגיע ליישובי היעד שלהם, נאלצו העולים לקבל מקלחת די-די-טי במחנה עתלית, להיכנס לצריפים מרובי מיטות שהזכירו להם את מחנות הריכוז באירופה, ולהיחקר לגבי מוצאם היהודי שם במחנה עתלית נולדתי.

בסופו של דבר שוחררנו ועברנו לרחובות בשנת 1947 וגרנו שם עד סוף מלחמת השחרור בשנת 1949 ועברנו לעיר יפו – תל אביב.

הזוית האישית

יערה: החוויה שלי הייתה הכניסה לעבר והידע שקיבלתי על ההעפלה.

סבא משה: החוויה היא שדיברנו על העבר וסיפרנו את אחד הסיפור המעפילים בארץ ישראל האחרת ואת ההתארגנות באירופה את המסע בים ואת ההגעה לארץ ישראל ועל הגשמת החלום הציוני.