מאגר סיפורי מורשת

שמי סופי וסיפורי מתחיל ברומניה, בשנת 1950.

 

נולדתי לזוג הורים ניצולי שואה שהצליחו להימלט מהמשטר הסובייטי, רגע לפני שירד "מסך הברזל". כשהייתי בת חודשיים קיבלו הורי "סרטיפיקט" – היתר יציאה מרומניה לשם עליה למדינת ישראל. הגענו באוניה לנמל חיפה והתגוררנו ב"שער העליה" – מחנה עולים, ליתר דיוק מחנה אוהלים.

התנאים בארץ החדשה, במדינה צעירה בת שנתיים, היו לא פשוטים. לא היה חשמל או מים באוהל, הבישול היה על גבי פרימוסים, כביסה נעשתה ביד בהרתחה של דוד הכביסה על הפרימוס. השירותים היו בחוץ, משותפים לכולם. מזון חולק על פי הקצבה באמצעות פנקסים ובני מזל קיבלו עבודה שתמורתה שולם להם השכר בלירות ובגרושים.

מעברת עין שמר 1950- אנציקלופדיה ynet

 

 

מצבנו השתפר מעט כשעברנו למעברה בקיבוץ עין שמר, שם גרנו במבנים מתקופת המנדט הבריטי. שם במעברה נולדה לי אחות, ובגיל שלוש עברנו להתגורר בגבעת אולגה, שם ביליתי את ילדותי ושנות התבגרותי.

 

גבעת אולגה של שנות החמישים הייתה "כור היתוך": בכל דירה התגוררה משפחה ממוצא שונה, וכך זכינו להכיר שפות שונות, מבטאים שונים, הרגלים, מנהגים ומאכלים עממיים שונים. בין השכנים שררו יחסים מצוינים, יחסי הבנה ועזרה, קבלה של האחר. תקופה זו זכורה לי כחממה.

הבילוי שלנו התמקד בשתי מקומות: הים, שהיה במרחק הליכה ברגל ולשם הלכנו לפחות פעם ביום. המקום השני היה הרחוב. המון משחקי חברה עם ילדים מהשכונה, מכל הגילאים. ללכת לחבר זה פשוט להגיע, לדפוק בדלת ולהיכנס. לא הייתה דרך אחרת, לא היה טלפון והכל היה קרוב. כל השכונה מנתה מספר רחובות בלבד.

 

בבית שפת האם הייתה גרמנית, וכך כשהגענו לגן הילדים, התמודדנו עם למידת השפה העברית. ידיעת גרמנית עזרה לנו בעיקר ברכישת שפות נוספות כמו אנגלית למשל, וגם כשהתבגרנו ונסענו לחו"ל. בבית הספר התמודדנו עם חומר הלימודים בעצמנו, מכיוון שההורים עצמם לא שלטו עדיין בעברית. הלימודים ורכישת ידע עולם היוו ערך חשוב בבית, ועל אף הקשיים הכלכליים שהיו לכולם, ניתנה בבית עדיפות לנושא זה. ההורים דאגו שנקרא ספרים ואף רכשו לנו מנוי על חוברות ושבועונים לקריאה. כמו-כן היה חשוב גם נושא התרבות. ניגנתי בכינור במשך שש שנים ואחותי בחלילית. צפינו בסרטים ובהצגות רבות.

יש לציין שכבר בבית ספר היסודי ידעתי שאהיה מורה. המורים שלנו היו טובים מאוד. נו טוב, רובם…

התברכתי במורים שהיו עבורי השראה למורה טובה, לאדם. קראנו להם ה"מורה" – לא בשמם הפרטי. היו מקצועות שלמדנו ושהיום הולכים ונעלמים: זמרה (מוזיקה), הבנות למדו תפירה והבנים – נגרות. בנוסף למדנו בישול. כל קבוצה שהתה במשך יום לימודים בחדר האוכל שבבית-הספר (כן, היה דבר כזה – כמו בקיבוץ).

היתה לנו מורה נפלאה שלימדה את אותה קבוצה לבשל. הקבוצה רשמה את כל המתכונים שהכינה באותו יום. הקבוצה גם בישלה בעזרת כמה נשים מבשלות, והאוכל הוגש לתלמידים בשעות הצהריים, בתכנית ההזנה לתלמידים.

כשגדל מספר התלמידים בבית-הספר למדנו בשתי משמרות: אני למדתי בשעות הבוקר ואילו אחותי הלכה לבית-הספר בצהריים. הסיבה הייתה מחסור בכיתות לימוד. הכל היה נראה טבעי ומובן, איש לא התלונן, אף על פי שלא היה נוח, ואפילו קשה.

 

הלימודים בבית הספר היסודי היו עד כיתה ח' ואחר-כך ארבע שנים בתיכון: ב"תיכון חדרה" ובבית-הספר "תחכמוני" למדו מקצועות עיוניים, ובבתי הספר האחרים כמו "עמל", למדו מקצועות שימושיים דוגמת חשמל, נגרות ועוד. אחר – הצהריים הלכנו לתנועת "הנוער העובד והלומד", שם חווינו פעילויות מרתקות, ריקודי עם, טיולים, מחנות ומפגשים עם בני נוער מרחבי הארץ. לימים אף הפכתי מדריכה צעירה והדרכתי צעירים ממני. אלה חוויות שהולכות עמי עד היום.

 

המשפחה הגרעינית שלי הייתה קטנה – אם, אב, שתי בנות ועוד דודה. היו לנו בני משפחה רחוקים שגם להם קראנו "דוד" ו"דודה", וגם לחברות של אמא קראנו "דודה". תמיד קנאתי בשכנים או בחברות שמשפחתם הייתה גדולה – תמיד היה להם מעניין, שמח, בעיקר בשבתות ובחגים. כנראה שזו הסיבה שפיתחתי מיומנויות חברתיות ותמיד אני מוקפת באנשים ושומרת על קשרים ישנים וגם יוצרת קשרים חדשים ושומרת גם עליהם.

 

באחד המפגשים הראשונים הבאתי תמונה של משפחתי הקטנה בחוף הים בשנות החמישים. סיפרתי על חוף הים בגבעת אולגה ועל התמונה שצולמה בידי צלם מקצועי. בתקופה ההיא לא הייתה לאף אחד מצלמה, וכדי להצטלם היה צורך להזמין את הצלם הביתה, לים, או להגיע לסטודיו בביתו. מובן שמספר התמונות שיש לנו קטן בהרבה והם מרוכזים באלבומים – כל אלבום מרכז תקופה של שנים אחדות. היום, לכל אדם יש טלפון חכם ובו מצלמה, כולם מצלמים את כולם כל הזמן. 

 

החלטתי להפוך למורה התממשה לאחר שכבר הייתי אם צעירה לשני ילדים. היה די קשה לנסוע ללימודים בתל-אביב ואז להכין עבודות ופרוייקטים, יחד עם התפקוד כאם וכאחראית לענייני הבית. מסתבר שהכל אפשרי, אם הרצון מספיק חזק.

בעבודתי כמורה שילבתי את אהבתי ללמוד, את אהבתי ללמד אחרים, את אהבתי לעזור למי שמתקשה – דבר שתמיד עשיתי: גם כשעזרתי בכיתה לחברות, גם כשעזרתי בבית לעולים חדשים שהגיעו בשנות השישים ועוד. בהמשך למדתי הוראה מתקנת – כיצד לזהות תלמידים עם לקויות למידה – ודרכים לעזור להם להתגבר ולהצליח בלימודים, חרף הקשיים.

בתחילה עבדתי בבתי ספר יסודיים, בין היתר בבית ספר "עמישב" בגבעת אולגה, בו למדתי כילדה. הרגשתי גאווה לעבוד עם מורים שעדיין למדו שם. במקביל המשכתי ללמוד ולהשתלם, וכשהוקמה חטיבת הביניים בבית ספרנו, התחלתי ללמד בה – עד לפרישתי ממערכת החינוך.

 

כשהגעתי לחטיבה ב"מדעים ואומנויות", הייתה לי תחושה של בית, של התחדשות, של הקמת מסגרת לימודית וחינוכית מצוינת .בית הספר שגשג והביקוש ללמוד בו הלך וגדל. הדגש בבית הספר היה, ועודנו, על התלמידים: התייחסות אישית, עידוד למצוינות במקצועות בהם הם טובים, תמיכה ומניעת נשירה, אקלים חברתי מצוין. בבית הספר מתנהלים פרוייקטים שונים, לימודיים וחברתיים, המעוררים עניין ומוטיבציה. אהבתי את חדר המורים בו שררה אווירה של משפחה, של רעות, של תמיכה ושיתוף, אך בעיקר אהבתי את השיעורים: להיכנס לכיתה, ללמד אנגלית, ולשמוע את התלמידים משתמשים בשפה, כל אחד ברמתו.

כדי להשתמש בשיטות שונות להגברת המוטיבציה, נהגנו כל המורות לאנגלית לשאת תיקים כבדים, פלקטים, ציוד עזר רב, כולל טייפים שהבאנו מהבית. כל זה עשינו כדי שהתלמידים יעבדו והתקדמו. כמובן שהיו לוח וגיר (מי מכיר היום???) אך היו גם כרטיסיות שהכנו בעצמנו, דפי עבודה שנכתבו ביד ושוכפלו במכונת ספירט, משחקים שונים, תמונות שגזרנו מירחונים. היום הכל ניתן להורדה מהמרשתת, וזה נראה הרבה יותר מקצועי.

אהבתי לבדוק מבחנים ולראות התקדמות של תלמידים, לצייר סמיילים ולרשום הערות חיוביות. אהבתי מאוד לעבוד עם תלמידים מהקבצות נמוכות ולראות איך הם משתפים פעולה, לומדים ומתקדמים, לאחר שבתחילה התנגדו, איחרו, נעדרו משיעורים. אהבתי גם ללמד בכיתות הקטנות, בהם תלמידים רגישים במיוחד ומקסימים.

יש לציין, שבמהלך השנים עסקתי גם בהוראת אנגלית למבוגרים במסגרות שונות, עיסוק שהיה מעניין לא פחות מהוראת ילדים. גיליתי שתלמידים הם תלמידים בכל גיל. בשלב מסוים חשתי שכבר מיציתי ושאין בכוחי להמשיך, ופרשתי לאחר 31 שנים במערכת החינוך.

 

מזה כ-12 שנים אני משתתפת ב"פרוייקט הלאומי" – פרוייקט בו משתתפים תלמידים ותלמידות ממוצא אתיופי, מקבלים סיוע ותגבור, במטרה לשפר את הישגיהם במקצועות שונים. אני נהנית להגיע לבית הספר בתום יום הלימודים שלהם, ולהעביר את החומר הלימודי בצורה קצת שונה, באווירה נינוחה, ובמספר קטן של תלמידים, ומרגישה גאווה כאשר תלמיד משפר הישגיו. כאשר אני מקבלת משוב חם ומפרגן מהתלמידים.

אמנם פרשתי, אך "תרמתי" למערכת החינוך את בתי הבכורה, צביה, שהפכה מורה לאנגלית ועושה חיל בעבודתה, דבר שאני גאה בו מאוד.

 

את זמני הפנוי אני מקדישה להתנדבות ב"ניצן" לקריאה, לסריגה, ולהכנת תכשיטים מחרוזים, לצפייה בקונצרטים, לסרטים, להצגות ולפגישה עם חברות.

 

העיסוק המהנה ביותר הוא הטיפול בנכדים והמפגשים עמם, אני נהנית מאוד לבשל ולאפות ומקדישה לכך חלק ניכר מזמני, בעיקר בסופי שבוע שאני מארחת את המשפחה. היום המשפחה הקטנה שהיינו הפכה לשתי משפחות ברוכות, המונות יחד למעלה מ-20 איש, אנו מקיימים בינינו קשרים של אהבה, רעות, פרגון הדדי – משפחה נפלאה ומבורכת!

 

מעברת עין שמר: אנציקלופדיה ynet

"עין שמר, קיבוץ בצפון השרון, כ-6 ק"מ ממזרח לחדרה. נקרא על שם "השומר הצעיר", התנועה המיישבת של הקיבוץ. ראשית היישוב היהודי במקום כבר ב-1913, כאשר כמה מחברי ארגון "השומר" הקימו נקודת תצפית על אדמות שניקנו בידי פיק"א (אגודה לניהול מפעל ההתיישבות של הברון רוטשילד). ואולם תנאי המחיה הקשים, ביניהם מחסור במים, מחלות וריחוק ממקום יישוב אחר, הביאו לחילוף של הקבוצות המתיישבות במקום. בשנת 1927 השתקעו במקום חניכי "השומר הצעיר" בפולין…."