מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

התבגרותי כעצמאית

רון ואורה בשיעור הקשר הרב דורי
אורה ובעלה משה בחתונה
הסיפור מספר על איך התבגרתי כעצמאית ועל חוויותיי כצעירה

אני אורה,
זהו הסיפור השני שאני מעלה למאגר סיפורי מורשת של תכנית "הקשר הרב דורי". אתם מוזמנים לקרוא את הסיפור הראשון שלי מהרובע היהודי לקטמון , כי הוא מתקשר לסיפור זה.
לאחר המלחמה אבא נלקח לשבי, ועבור עשרה חודשים אבא שוחרר. לאחר שאבא שוחרר הרגשתי עצמאית, הייתי נוסעת לבד העירה. בעיר נבחנתי למקהלה של קול ישראל. למבחן היינו צריכים לשיר את "מזמור שיר". עברתי בהצלחה את המבחן. לאחר המבחן תמיד שרתי בבית יחד עם המשפחה. אבא היה חזן ואהבנו לשיר יחד. פעמיים בשבוע היו חזרות בקול ישראל והופענו בתל אביב, ירושלים, בעצם מדן ועד אילת. על כל הופעה קיבלנו עשרה לירות ותמיד הלוויתי כסף לחברות מעשנות. הסולן היה ז'ו עמר ז"ל, ויוסף בן ישראל היה המנצח. אני זוכרת את ההופעות, לקראת החגים היו ההופעות. לדוגמה לחג החנוכה שרנו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
"אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני ימיני תדבק לשוני לי כי אם לא אשכחי"
לפני כל ההופעות אני מאוד התרגשתי והייתי מאוד לחוצה, לפני ההופעות היה אוטובוס שאסף אותי ואת חברי המקהלה, האולם היה מלא מפה לפה, המון המון אנשים באו לראות ולשמוע אותנו. ההורים האחים וקרובי המשפחה היו באים לשמוע אותנו. לאחר ההופעות היינו כל חברי המקהלה יושבים באולם וג'ו עמר היה שר כמה שירים לבד "סולו". 
 
תמונה 1
 
 לאחר 6 שנים שהייתי במקהלה, התגייסתי לצבא בתור טלפרינטר (מזכירה של פעם) בחיל הקשר, כמובן שהיית הופעה אספו אותי מהבסיס בדרך לתל אביב. כדי להגיע לבסיס הייתי עולה לרכבת ולא היינו צריכים לשלם, הייתי יורדת ברמלה ותופסת טרמפ לבסיס. בבסיס היית בריכת שחיה, פעם אחת כמעט טבעתי, מאז לא אהבתי להיכנס לבריכות, המציל הציל אותי.
 
הייתי פוגשת שם את יורם גאון, ולהקת הנחל היו עושים שם חזרות. היה כיף לראות את החזרות ולשמוע אותם. במוצאי שבת הייתי הוכלת ברגל לבית הלל ושם היה ריקודי עם, זה היה לא רחוק מבית הנשיא, אהבתי מאוד לרקוד, היה בחור אחד שניגן באקורדיון ולפיו רקדנו. היית לי שמלת "פעמון מלא" קלוש, פגשתי חברות שם, היה לי בן זוג שתמיד הגיע ותמיד רקדתי איתו ריקודי זוגות. היה שם גם חדר מוזיקה שהיה מדהים לשמוע את כל מיני השירים, גם בלועזית. אף פעם לא השתעממתי.
 
פעם אחת הייתי צריכה לצאת לתל אביב, להופעה בקולנוע תל אביב ובקולנוע תל אביב פגשתי מ"צ (משטרה צבאית) ואמרתי לחברותיי "כמה ברסו יש פה" ואז הרס"ר שמע ואמר "חיילת את לא צריכה להגיד את המילים האלו", הוא לקח את הכרטיסים שלי. הוא נעלב שאמרתי "ברסו". לאחר שהשתחררתי התקבלתי לעבודה במשרד החוץ, נפגשתי במשרד החוץ עם אנשים נחמדים, גולדה מאיר היית שרת החוץ והיא נסעה בשליחות לחוף השנהב בוייטנאם ושחזרה ביקשה מכל הפקידים לבוא לשמוע את חוויותיה משם. לא פעם היא לקחה אותי הביתה יחד עם הנהג כי היא גרה בקטמון. גולדה היית אישה ענוה מאוד, היא היית מזמינה את כל הפקידים אליה הביתה. במשרד החוץ ראיתי המון ניגרים גבוהים חזקים ויפים.
 
הרבה פעמים כמובן יצאתי מהמשרד בשעה שלוש בצהרים ועליתי ברגל ברחוב "הגריפס" ישר לשוק מחנה יהודה, הייתי קונה לאחיותיי מתנות והייתי נכנסת לרחמו לאכול ארוחת צהרים, זו היית מסעדה יוצאת מן הכלל, היה אורז עם שעועית שהיה פקל והיה גם מרק עם קובה שהיה מאוד טעים, הם היו מבשלים הכל בפתיליות. זו היית המסעדה היחידה בשוק מחנה יהודה, לאחר כמה שנים פתחו מסעדה בלב העיר. מנה ברחמו עלתה 5 לירות. המשכורת במשרד החוץ היית 32 לירות.
 
תמיד שבאתי הביתה עזרתי במשק הבית, לאמא, לאבא, לאחים ואחיות. לפעמים בשבתות הייתי נוסעת לדודה שלי שגרה בירושלים בלב העיר. תוך כדי עבודה במשרד החוץ הכרתי את בעלי לעתיד בירושלים במסגרת מסיבות, הוא חיזר אחרי, הוא היה מחיפה, הוא היה מתארח אצל אחיו וכעבור שנה וחצי הוא הציע לי נישואים, כמובן שאמרתי כן לאחר מכן גרנו שנתיים בירושלים, התפטרתי מהעבודה במשרד החוץ.
 
עברנו לגור בזיכרון יעקב לאחר שנתיים שגרנו יחד בירושלים. בזיכרון עבדתי בעמידר שם עשיתי ארגנתי ועדי בתים. תומר היה ילד בכיתה ז' שלימד במשרד שלי, מתמטיקה לילדים חלשים בתור מחויבות אישית. זיכרון היית בזמנו 7000 אנשים והיה נורא משעמם. נסעתי הרבה לירושלים ולחיפה, בילינו הרבה בחיפה, ראינו הצגות וסרטים. הסיפור שלי נגמר בכך שהבאתי לעולם 4 ילדים והם הביאו לי 13 נכדים.
 

אני ואימי בטיול באמריקה

אני ואימי בטיול באמריקה
 
אני ונכדתי

אני ונכדתי
 
העשרה
מהרובע היהודי לקטמון – סיפורה של אורה נהרי
תשע"ו

מילון

שמלת קלוש
שמלת "פעמון מלא"

ברסו
דרגות בצבא

ציטוטים

”"אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני ימיני תדבק לשוני לי כי אם לא אשכחי"“

הקשר הרב דורי