מאגר סיפורי מורשת

כשהייתי בכיתה ג'  בשנת  1951 בבית הספר העממי ברחובות לקח אבא אותי ואת אחי התאום, בפעם הראשונה, לקולנוע. אני זוכר עד היום את הסרט, שכיכבו בו אבוט וקוסטלו שכונו "השמן והרזה".

 

הייתי המום מההתגלות הזו שקראו לה סרט קולנוע והתמכרתי אליה לחלוטין, אפילו שהסרטים היו בשחור לבן ואת התרגום שהיה בכתב יד הריצו  על סרט בצד ובדרך כלל לא היה התרגום מסונכרן עם הסרט.לא רחוק מהבית בו גרנו היה אולם הקולנוע המרכזי של רחובות שנקרא בית העם. בשעות אחר הצהריים היו מקרינים בו הצגות יומיות. הייתי מסתובב סביב אולם הקולנוע כסהרורי  וחיפשתי דרך בה אוכל לראות את הסרט המוקרן באולם.התקופה הייתה סמוך לאחר קום המדינה. בשל קליטת העליה הגדולה היה מחסור במזון והונהג קיצוב. אמא הייתה עושה כל מאמץ להכין אוכל ממצרכים פשוטים ונזקקה ליכולת אילתור כמו למשל כבד קצוץ מחצילים. כנראה הרגישה תסכול על המזון שהגישה והיה לה חשוב מאד שנאכל מה שיש.

אני חשתי בכך וניצלתי את האוכל לסחיטה "אני אוכל את המרק המגעיל רק אם תתני לי עשרה גרוש לקולנוע". לעיתים רחוקות זה הצליח.  יום אחד, כשהסתובבתי סביב בית העם, עמדה שם חבורת נערים שבאו משכונת שעריים הסמוכה (שהייתה מוכרת כשכונת עבריינים). אחד מהחבורה  קרא לי "בוא הנה ילד". הייתי ילד קטן ורזה ומנהיג החבורה אמר לי "אנחנו נרים אותך ותראה אם אתה יכול להעביר את הראש דרך הסורגים".

מאחורי הסורגים היה מסדרון שהוביל לשירותים של הקולנוע. בצד אחד של המסדרון היו דלתות שנפתחו לאולם ובצדו השני דלתות יציאה שאפשר היה לפתוח אותן רק מבפנים.הרימו אותי והצלחתי להעביר את הראש בין הסורגים ואז אמרו "אם הראש עובר אז כל הגוף עובר אז תכנס פנימה ותפתח לנו את דלת היציאה". עברתי דרך הסורגים, כשליבי פועם במהירות, קפצתי לתוך המסדרון, ניגשתי לדלת ופתחתי אותה וכל החבורה נכנסה פנימה.לא כל כך נהניתי מהסרט כי חששתי שכל רגע עלול הסדרן לגשת אלי ולבקש את הכרטיס.

 

בבית הספר הייתי תלמיד טוב ושקט. מחנכת הכיתה הייתה הגב' נינה קצ'לסקי אשתו של פרופ' אפרים קצ'לסקי לימים נשיא המדינה אפרים קציר.המורה נינה החליטה שאני מועמד ראוי להיות חבר לילדיה מאיר ונורית והזמינה אותי לביתה. הבית היה בשכונה אקסקלוסיבית שנקראה "שיכון הפרופסורים " שהייתה סמוכה למכון וייצמן והייתה במרחק הליכה לא קטן מביתי.כך נוצר סדר יום שבועי שביום אחד בשבוע הייתי נפגש עם החבורה משעריים לצפייה בהצגה יומית (הסרטים היו  מתחלפים כל שבוע). ביום אחר הולך לבקר בביתה של המורה בשיכון הפרופסורים.

 

יום אחד המתנתי לחבורה והיא לא הגיעה. החלטתי לנסות להיכנס לקולנוע ללא עזרתם. מצאתי ארגז עץ, קירבתי אותו לקיר והצלחתי להגיע לסורגים ולהיכנס למסדרון. נהייתי עצמאי. החבורה משעריים ריתקה אותי, אולי בגלל שזכיתי מהם לתשבחות בשל העזרה שנתתי להם ואולי מפני שנראו לי בעלי שמחת חיים. בכיתה בה למדתי היו תלמידים משעריים וגם הם סקרנו אותי כי היו כל כך שונים. כך שבזמן בית הספר היינו מבלים יחד. במחצית השנה יחד עם התעודה כתבה המורה נינה מכתב להורי שבו היה כתוב "דני הוא תלמיד טוב אך מסתובב בחברה גרועה". הפסקתי לבקר בביתה של המורה וגם לא המתנתי יותר לחבורה.

 

כאמור, נהייתי עצמאי. הצפייה בסרטים בבית העם כמעט נפסקה, לאחר שסדרן הקולנוע תפס אותי בכניסה מהמסדרון לאולם. הוא לא ידע בדיוק מה לעשות עם ילד בן תשע. הוציא אותי מהאולם, העמיד אותי ליד הכניסה ואמר לי לא לזוז כי הוא הולך לקרוא למשטרה. ברחתי הביתה. החלטתי שיותר לא אתגנב לקולנוע גם מכיוון שחששתי שהרי כבר יש לי תיק אצל הסדרן וגם מכיוון שבדרך כלל נאלצתי לצפות בסרט שלא מתחילתו.

 

רק פעם אחת חרגתי מאותה החלטה.בבית העם הוצג סרט חדש בשם "הגנב מבגדד". הסרט הזה היה מהפכני כי צולם והוקרן בצבע (ולא שחור-לבן). אמא הייתה נדיבה ונתנה לי ולאחי כסף לקנית כרטיסים (עשרה גרוש לכרטיס). כשהגענו לבית העם, חשכו עיננו. תור גדול השתרך לפני הקופה. חשוב לדעת שהקופה הייתה חור בקיר והתור היה אוסף של אנשים גדולים ומזיעים שנדחפו מכל כיוון. לא היה סיכוי שנגיע לקופה בלי שירמסו אותנו.

 

תשע"ו, 2016