מאגר סיפורי מורשת

יגאל ירושלמי מספר על פעילות להרן וינטר ואיתמר טישל

"בשנת 1970, במסגרת המילואים, שירתתי בתעלת סואץ. בתקופה ההיא, הייתה מלחמת ההתשה בתעלה כשאנו סופגים הפצצות ארטילריה חזקות מאוד.

 

יום אחד הגיעה קבוצת קצינים בכירים לביקור והם נקלעו להפגזה איומה שנמשכה כ-7 שעות. כמובן שכולנו היינו במקלטים וסיפרנו סיפורים בכדי להעביר את הזמן. בקבוצה היה האלוף עוזי נרקיס שהשתחרר מהצבא זמן קצר קודם לכן והתמנה להיות מנכ"ל של מחלקת העלייה בסוכנות היהודית. הוא הציע לי לצאת לשליחות עידוד העלייה בדרום אמריקה, לקהילה היהודית בפרו. התייעצתי עם רעייתי, דליה, שהסכימה. באותה שנה, יצאנו עם שני ילדינו קורן שהייתה בת שנתיים וחצי ויאיר שהיה בן חצי שנה, לטיסה הארוכה לפרו.

 

כשהגענו לפרו, אנשי הקהילה קבלו אותנו יפה מאוד. הם היו מודאגים מחילופי השלטון ותפיסת השלטון על ידי הצבא. חלקם רצה לצאת מפרו והתלבט להיכן. כאן הבאתי לידי ביטוי את מטרת שליחותי שהייתה לעודד אותם לעלות ארצה. בחרתי להתחיל לפעול בקרב הצעירים, בעיקר משום שהיו נלהבים ומלאי מוטיבציה לאחר מלחמת ששת הימים, לעלות ולבנות את חייהם בארץ.

 

התחלתי להעביר, בבית הספר היהודי, "ליאון פינלו", שהיה בית הספר היהודי היחיד ושבו למדו כמעט כל ילדי הקהילה היהודית, שיעורים בידיעת הארץ, בתולדות עם ישראל, הציונות והקמת המדינה היהודית. תגובות הצעירים היו נלהבות אבל ההורים החלו לדאוג "שמא ילדיהם יתלהבו" מהסיפורים שלי, יעזבו את הבית ויעלו ארצה. התחיל להתפתח ויכוח בין הצעירים להורים ולהנהגת הקהילה. מהר מאוד ההורים השתכנעו שאין טעם בוויכוח והמתח ירד.

 

תקופת שליחותי בפרו התמקדה בעידוד הצעירים ואכן עשרות בחורות ובחורים עלו ארצה עם סיום לימודיהם והתקבלו ללימודים באוניברסיטאות ובטכניון. עם תום שתי שנות שרותי בפרו קבלתי פנייה מהסוכנות היהודית לעבור לאורוגוואי, שם התנהלה מלחמת אזרחים כשהצבא נלחם בכל תנועות השמאל וגם נגד ארגוני מחתרת שמאלניים. הקהילה היהודית שמנתה אז כ- 35,000 חברים הייתה בהלם. המשטר הצבאי יצא במלחמת חורמה נגד השמאל והתחיל במסע מעצרים ומאסרים (שלוו בעינויים קשים מאוד) בלי לבדוק האם האנשים שנעצרו, אכן משתייכים לארגוני המחתרת.

 

נערים ונערות מהקהילה שהשתייכו לתנועות נוער סוציאליסטיות (שמאל), החלו להעלם והפחד חילחל לכל האוכלוסייה. למצב הזה הגענו ,דליה ,קורן ויאיר בתאריך 10 למרץ 1973 .השנתיים הללו חוללו בי שינוי רציני. הבנתי שלא משנה מה נעשה או איך נפעל, תמיד נהייה "האשמים במצב" ולכן הגברתי את פעילותי לעידוד העלייה מאורוגואי. מסתבר שלשלטונות הגיעו שמועות על פעילותי הציונית והם קראו לי ל"שיחה". השגריר לא הסכים שאלך לבד והציר בשגרירות ליווה אותי. סיומה של השיחה התאפיין במשפט "מעז יצא מתוק" שכן קבלתי אישור להמשיך בפעילותי הציונית.

 

בעת שהייתנו באורוגואי, פרצה מלחמת יום כיפור הנוראית. לאחר הפצרות  וצעקות, אישרו לי להגיע ארצה ולהצטרף לחברי מחטיבת הצנחנים 55, שנלחמה באפריקה. שנה לאחר מכן נולדה מיכל, בתנו "הקטנה" וחזרנו ארצה. התארגנו בביתנו אשר ברחובות, דליה התחילה ללמד בביה"ס התיכון "אורט", קורן ויאיר למדו בביה"ס "בכור לוי" ומיכל הייתה בגן.

 

נעניתי לבקשת מחלקת העלייה להמשיך ולפעול למען  עידוד העלייה אך הפעם להתמקד בקליטת העולים והנהלת המחלקה קבלה את הצעתי לפתוח משרד לעידוד ההתיישבות בגליל. בתפקיד זה עסקתי 4 שנים שהיו שנים מלאות סיפוק ויצירה".

 

השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי.הקבוצה שלנו כללה אותי, יגאל ירושלמי, את התלמידים: איתמר והרן . בחרנו יחד את משפט המרכזי: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". אל תאשים, אל תגנה, אל תעניש אף אחד על פי מראה עיניים אלא תבדוק, תאשש, תביא ראיות ורק אז תשפוט.

העשרה

יהדות פרו: "יהדות פרו היא אחת מהקהילות היהודיות בדרום אמריקה המתקיימת במקום בו נמצאת כיום פרו. הגירה מסיבית לישראל החלה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 כמו מכל שאר קהילות דרום אמריקה. בשנת 1988 מנתה הקהילה כ-3,500 יהודים כאשר לא הייתה כמעט הגירה לתוכה של פרו במשך שנים רבות ורק הגירה מחוצה לה".

יהדות אורוגוואי: "יהדות אורוגוואי היא אחת מקהילות היהודים בדרום אמריקה ומקום מושבה הוא באזור אורוגוואי באורוגוואי שני בתי ספר יהודיים: "יבנה" (דתי) ואינטגרל. באורוגוואי פעילות 8 תנועות נוער יהודיות: השומר הצעיר, הבונים דרור, הנוער הציוני, חזית הנוער, מכבי, בית"ר, בני עקיבא וישראל הצעירה של היום".

 

תשע"ה 2015