מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

השואה שדחפה את ההתיישבות בארץ

אהובה פילו ודנה
הוריי אהובה
ציונות בנשמה עם תקווה שתמשיך לדורות הבאים

הוריי הגיעו לישראל אחר שעברו תלאות רבות בעיר הולדתן, צ'רנוביץ' שהייתה בשליטת המלך פראנץ יוזף – שליט אוסטרו הונגריה. בתקופת מלחמת העולם השנייה ובתקופת השואה, אזור מגוריהם סופח לרומניה והנאצים פלשו לאזור והשמידו את רוב הקהילה היהודית.

אבי שהיה חשמלאי, נלקח ע"י הגרמנים להקמת תאורה בכפר והודות למקצוע שלו משפחתו ניצלה ולא נשלחה להשמדה. למרות חיי המתח והחרדה שסבבה אותם הצליחו לשרוד את השואה הנוראה. בסוף המלחמה השטח סופח לאוקראינה.

הוריי חלמו לעלות ארצה, בדרך לא דרך הם הצליחו לעלות על אוניית מעפילים והגיעו לחופי ישראל, אך נשלחו עם כל המעפילים לקפריסין. לאחר שהות של כשנה בקפריסין, הועלו הוריי על אונייה והגיעו לנמל חיפה.

מנמל חיפה, הוריי נשלחו לעיר יפו. הם גרו בחדרון בדירה משותפת עם עוד עוליםחדשים ועברו חווית רבות. תקופת חיים זו של שותפות, היא פרק בחיים ללמוד להתחלק במה שיש, להסתפק במועט ולהעריך כל פרט, בבית זב אני נולדתי, אני בתם אהובה.

ילדותי בתל אביב

כל חיי שמעתי מהוריי סיפורים על חיי היהודים בתקופת השואה ועל כן, סיפרתי גם לשלוש בנותיי את חשיבות החיים בארץ ישראל. לגדול בצל השואה – מצד אחד זה להבין את הזוועה ולהתמודד עם כל הכרוך בזה, מצד שני להעריך את מה שיש. בכל היקר לנו בארץ שלנו. להעריך את מה שזכינו לעשות בעשר אצבעות, צעד צעד. טיילנו רבות בארץ והיינו מאושרים לחיות, לעבוד ולהתפתח בה.

גם בן זוגי הוא בן להורים ניצולי שואה מיוון. סיפורי התקומה הועברו רבות לבנותיי, הן למדו פה וספגו את אהבת ארץ ישראל. הן שירתו בצבא ונישאו לבחורים ישראלים. חרף זאת שתיים מבנותיי עם משפחותיהם – היגרו לארצות רחוקות. כמה כואב לנו שלא יכולנו למנוע מהן את נטישת הארץ. ילדיי ונכדיי בארץ רחוקה ולכן אימצנו לנו משפחה בארץ אותם אנחנו מטפחים ואוהבים.

ארץ ישראל שלנו לתמיד. אנו לא נעזוב אותה לעד. חלום חיינו הוא שיהיה שלום עם שכנינו וכי לא נדע עוד לעולם מלחמה.

הזוית האישית

אהובה: היה לי כיף ונעים מאוד להעלות על הכתב את הסיפור האישי בשותפות עם דנה. היא מקסימה סייעה לי במיומנויות הטכנולוגיה, הייתה קשובה ונתנה לסיפור שלי משמעות. תודה רבה על הפרויקט הערכי.

מילון

גירוש קפריסין, 1948-1946
בשנה הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה בחרה ממשלת בריטניה בשיטת מלחמה שקטה נגד ההעפלה, אך פוגעת מאוד במארגניה. אוניות המעפילים יורטו בתחום המים הטריטוריאליים של הארץ והוחרמו כחוק. את המעפילים עצרו במחנה עתלית ושיחררו אותם משם תמורת ניכוי מספר רשיונות העלייה (הסרטיפיקאטים) מהמכסות החודשיות של 1,500 עולים. כך יצא שכרם של מארגני ההעפלה בהפסדם. הם איבדו את הספינות, שעלו ממון רב, וגם לא הצליחו להכניס ארצה יותר מעפילים משהתירו הבריטים להכניס. עם זאת יש לציין, שהחל מחודש מאי 1946, לאחר בואם של כ - 1,700 מעפילי 'מכס נורדאו', שהיתה אוניית המעפילים הגדולה ביותר מאז חודשה ההעפלה ב - 1945 , ואשר שברה בבת אחת את מחסום 1,500 הסרטיפיקאטים החודשיים, החלו שלטונות המנדאט חוששים מהצפת הארץ בעולים בלתי-חוקיים. עם התגברות זרם המעפילים התעוררו גם בעיות מנהליות ובטחוניות, כגון : מציאת מקומות אכסון עבורם, וריתוק יחידות צבא כדי לשמור עליהם, במקום לעסוק בפעילות מבצעית. כמו כן חששו מן הפיתוי היהודי לשחררם בכוח, כפי שהדבר נעשה בפשיטת הפלמ"ח על מחנה עתלית ב - 10 באוקטובר 1945 .

ציטוטים

”ארץ ישראל שלנו לתמיד. אנו לא נעזוב אותה לעד . “

”חלום חיינו הוא שיהיה שלום עם שכנינו וכי לא נדע עוד לעולם מלחמה.“

הקשר הרב דורי