מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי יהודית, נולדתי בעיר חאז שבתימן, בשנת 1937 כ"ב שבט התרצ"ז להוריי היקרים: מו"ר אבי ע"ה אברהם בן אברהם נגר ואמי הורתי ע"ה שולמית סלמה למשפחת נגר. עליתי לארץ ישראל עם כל משפחתי בשנת 1948 – כאשר מלאו לי 11.

מגיל חמש שנים התחלתי לרקום:

סבתי ע"ה הייתה משותקת, ולכן הייתה בבית. הסבתא שלחה את אמי ע"ה לשבת עם הנשים היהודיות וללמוד מהן את מלאכת הרקמה. אמי הייתה מסתכלת היטב איך הנשים רוקמות, וכך היא למדה ולימדה את עצמה באומנות הרקמה – מלאכה, שבמהלך השנים היא העניקה לי..

כל יום הייתי יושבת על יד אמי שעתיים או שלוש, משעה 9:00 – 12:00 כדי ללמוד את מלאכת הרקמה ולהתמחות בה. לא הלכתי לשחק כמו כל הבנות. בהתחלה למדתי את מלאכת הרקמה עם חתיכות בד שאמי נתנה לי, עד שהייתי מומחית ברקמה. בשלב מסוים התחלתי לרקום על מנת למכור ולהשתכר וזו הייתה רקמה שהייתה מיועדת לבנות. הרקמה הראשונה שרקמתי הייתה: תרג'ול, אלו מכנסיים שבחלק התחתון שלהן יש רקמה. גם אמי ע"ה הייתה רוקמת ביום. ובערב היא הייתה תופרת שמלות לכלות ערביות. (לכלות יהודיות היו קונים בגד מוכן מהעיר צנעה). השמלה של הכלה היהודייה הייתה תפורה מבד הכי יקר מצנעה. כמו-כן קנו להן גם שמלות רקומות וגרגוש רקום). אימא שלי גם הייתה מכינה את  הגרגוש ולי היא הייתה תופרת את הבגדים וגם שמלות. היא תפרה גם לעצמה, ורקמה לשתינו.

לילדים – לאחים שלי (הבנים),  אמי ע"ה תפרה בגד מיוחד הנקרא: כופתן – בגד של גברים, שהיה נראה כמו שמלה. אמי ע"ה הייתה מכינה  את הגזרה עבור הבגדים, ואבי ז"ל, היה תופר את הבגדים במכונת תפירה בצנעה – אצל יהודים. ליהודיות אמי הייתה תופרת תרג'ול – כמו מכנסיים שרקמה הדודה. אמי הייתה עושה את הרקמה עם חוט כסף וחוט מוזהב – עבור הבנות היהודיות ששימש אותן לשבת לכיפור ולחג. שמלה של שבת, שמלה שונה לחג ואחרת ומיוחדת ליום הכיפורים.

לערביות הרקמה הייתה רגילה – ללא חוט זהב או כסף אלא, כמו המכנסיים הארוכים עד הברך. הרקמה מיועדת לבגד שלובשים ליום יום והיה צריך הרבה כסף לחוטים. בכל בית האימהות עבדו. היו שרקמו ותפרו, או שעשו תנורים ויש נשים שקלעו. רוב הנשים עסקו במלאכת הרקמה וכמעט כל הבנות היו רוקמות. היו 2-3- נשים שעשו תנורים, וכמה נשים שהיו עושות קליעה גדולה עם צבעים. הקליעה היא מעין מגש גדול, המיועד לפיתות ולסלוף. היו קליעות יותר גדולות וצפופות. עשו אותן (כמו פיילה מברזל) גדולות כמו סיר מהצדדים. עם  הסלים האלו היו משתמשים  לחטוב עצים. את החוטים והמחטים היו קונים בחנויות של היהודים בצנעה או בחאז. החנות הייתה ממוקמת בתוך הבית של האנשים – מתחת למדרגות.

הייתה לנו גם כן חנות בבית – מכרנו נפט, שמן, חוטים, תמרים, צימוקים שקדים אגוזים, חוויג', פתיליות. היינו מקבלים בתמורה לסחורה: כסף או חיטה. כמות החיטה שקיבלנו הייתה לפי שווי מחיר הסחורה שמכרנו. מלבד חיטה קיבלנו לפעמים: שעורה, דורה, אפונה וגם עדשים ופול שהגויים היו מביאים מהשדות. לעיתים קיבלנו בתמורה לסחורה שמכרנו גם תרנגולות חיות. בכל בוקר הבנות היו הולכות לשאוב מים, אוכלות ארוחת בוקר ואחר כך יוצאות לחטוב עצים. כאשר הן היו מגיעות הביתה, האימא כבר הספיקה להכין את ארוחת הצהרים.

בבית גם טחנו מוצרים שונים: את החיטה, חוויג', כורכום, כמון, פלפל שחור, מלח. המלח היה מגיע כמו אבנים. והיו כותשים אותם, אחר כך היו טוחנים את המלח. ככה היו החיים של הבת היהודייה  בתימן, שהייתה יד ימינה של האימא בבית.

הזוית האישית

רבקי מביאה את סיפורה הצבעוני של סבתא יהודית אשד.