מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הרקדן הכי מפורסם באסטוניה

אני וסבא דוד כותבים את הסיפור
דוד שור רוקד בתאטרון אסטוניה
הרקדן הכי מפורסם באסטוניה

סיפור חיי

לאמא שלי קראו שרה זלמה פק. היא נולדה ב- 1904 וגדלה בלטביה והיתה אחות לארבע אחיות. לאבא שלי קראו חיים שור, הוא נולד ב-1903 והוא גדל ב-טאלין, הם נפגשו בטאלין. בשנת 1929 הם נפגשו בטאלין והתחתנו. ארבע שנים לאחר מכן נולדתי, ומכאן החלו חיי, בן ראשון למשפחה של נשים בלבד.

כולם פינקו אותי עד שאחי מאריק נולד כאשר הייתי בן 4. אחי מאריק היה ילד בכיין ומעצבן. בגיל 6 הלכתי לבית ספר של יהודים. בשנת 1939 הרוסים כבשו את אסטוניה. בגיל 8 התחילה מלחמה גדולה, (מלחמת העולם השנייה). כשהתחילה המלחמה, כולם הבינו שנשקפת סכנה ליהודים. כמעט כל היהודים החלו לברוח ולהציל את עצמם. היהודים שנשארו נרצחו על ידי הנאצים. ההורים שלי נשארו בטאלין להתארגן אבל שלחו אותי ואת מאריק יחד עם אמא של שארל, (בן דוד שלי) והסבים של שנינו על משאית גדולה לעיר לנינגראד (סנט פטרסבורג) ומשם למוסקבה (עיר הבירה של רוסיה). שם פגשנו את הדוד שלי בוריס שור שהצטרף אלינו והמשכנו על ספינה גדולה לעיר אופה ב-טטרסטן. שם גרנו שנה. אמא שלי הצטרפה אלינו לאחר כמה ימים אבל את אבא שלי גיסו לצבא הרוסי להלחם בגרמנים. הוא היה בצבא שנתיים ואיבד את רגלו השמאלית.

לאחר שנה עברנו לסמרקנד שבמדינת אוזבקיסטן ואבא שלי הצטרף אלינו לשם ללא הרגל. סך הכל שם התגוררנו עד סוף שנת 1944. החיים שלנו בסמרקנד היו טובים ודומים באקלים שלהם לארץ ישראל. כמעט לא היה שם חורף. בן דודי שארל ואני הינו חברים טובים ועשינו הרבה שטויות יחד למשל: התחלנו עם הבנות , לכל אחד מאיתנו היתה רוגטקה ואיתה ירינו בציפורים .

בינואר 1945 חזרנו לטאלין , למרות שהמלחמה עדיין לא הסתיימה אבל הגרמנים נסוגו מאסטוניה. אבא שלי מצא עבודה, הוא היה מנהל מסעדת "גלוריה" ושכרנו דירה ברחוב קויידולה 15 קומה ראשונה. גרנו שם עם סבא וסבתא שלי מצד אבא, אחותו של אבא (דודה שלי מריה), אחותה של אמא (רוזה) ובעלה פטר. אמא שלי היתה מזכירה קלדנית כל חייה.

בגיל 13 חגגו לי בר מצווה בבית כנסת ביחד עם שארל ורק המשפחה הקרובה, בצניעות רבה , כי התקופה היתה עדיין רגישה והיהודים פחדו להתבלט. לאחר שנתיים יום אחד, טיילתי עם דודתי רוזה ברחוב ופגשנו את מנהלת האקדמיה לבלט. היא הסתכלה עלי ושאלה את דודתי האם הייתי רוצה להיות רקדן. דודתי הסתכלה עלי ואמרה "בסדר". ניגשתי לבחינה באקדמיה כאשר לא היה לי שום מושג בבלט או בריקוד. אבל התקבלתי. בהתחלה הייתי כמו פיל בחנות חרסינה אבל בסוף השנה הייתי הרקדן הכי מצטיין באקדמיה וקיבלתי תעודת הצטיינות.

באותה תקופה עסקתי כמעט בכל תחומי הספורט חוץ מכדורסל. במיוחד הייתי טוב בכדורגל. מאוד אהבתי סקי ועשיתי קפיצות סקי. עד היום יש לי צלקת מפציעה בברך כתוצאה מאבן שעליתי עליה והתרסקתי. למזלי הארי לפיבסקי, חברי הטוב, היה איתי ולקח אותי הביתה (לא הסכמתי ללכת לבית חולים). בהמשך לימודיי באקדמיה המנהלת ביקשה שאבחר בין הכדורגל לבין הבלט מפני שהכדורגל הרס לי את הרגליים.

חשבתי על זה והחלטתי להמשיך עם הבלט. הלימודים אורכים 9 שנים אבל לילדים מבוגרים יותר כמוני, ניתן היה לסיים ב-6 שנים. לאחר 3 שנים לקחו אותי כבר לעבודה בתיאטרון אסטוניה כרקדן. בשנה הרביעי ואילך הפכתי כבר לסוליסט/ה רקדן הראשי ובשנים האחרונות למעשה כבר הופעתי. אמנם הייתי הכי נמוך אבל הכי טוב טכנית ולכן קבלתי את התפקידים הטכניים, הקשים והמרכזיים ביותר, כמו תפקיד הליצן ב"אגם הברבורים" ועוד.

ב-1957 נישאתי לאייגי ריטל (ruteel), רקדנית בלט אסטונית, לא יהודיה, שהכרתי באקדמיה. בנוסף להיותי רקדן, ב-1958 הפכתי להיות גם מורה בלט קלאסי באקדמיה שבה למדתי, עד שנת 1968. בשנת 1961 נולדה בתי אדה, כיום אדה עובדת בתזמורת הסימפונית בתאטרון אסטוניה כנגנית נבל ראשית. ב-1963 אייגי ואני התגרשנו. ב-1965 הכרתי את יהודית בלצ'יקוב שהייתה צעירה ממני ב- 13 וחצי שנים, שאיתה התחתנתי ב-1966 . ב-1967 נולדה בתי השניה אדית.שנה לאחר מכן עברנו לגור בדירה פרטית ולא ממשלתית בזכות ההכנסה הגבוהה שהייתה לי בתאטרון. מכיוון שהייתי נחוץ לתאטרון הלאומי , קיבלתי שחרור משירות צבאי. ב-1970 הפכתי להיות בנוסף גם מנהל להקת בר-ורייאטה טאלין, שזה היה מקום הבילוי הכי נחשב בטאלין באותם ימים. בשנת 1972 נולדה בתי השלישית חגית. מספר הילדים הממוצע באסטוניה הוא פחות מילד אחד. היה ברור שחגית זו הילדה האחרונה שלנו. כולם רצו לקרא לה על שם משהו ממשפחתם. המשפחה של אשתי רצתה לקרא לה גיטה על שם סבתא שלה. המשפחה שלי רצתה לקרא לה חיה על שם חיים, אבא שלי.היה ויכוח גדול ואני חשבתי על רעיון יצירתי: לקחת ח' מחיים וגי' מגיטה ולקרא לה חגי. אבא של אשתי בדק בספר השמות היהודי בבית הכנסת וראה שחגי זה שם של בן ולכן קראנו לה חגית. היא הייתה חגית היחידה בכל ברית המועצות!, למרות שכל השמות שלנו הם שמות עבריים.

באותה שנה למעשה הפסקתי לרקוד ונשארתי רק לנהל את הלהקה עד שהחלטנו לעלות לארץ ישראל ב-1980.היה לנו כל מה שרק יכולנו לחלום עליו: דירה פרטית, מכונית (אז זה היה נדיר), בית קיץ, פרסום וכסף. יחד עם זאת היה חשוב לנו שהילדים שלנו יגדלו בחופשיות ובסביבת יהודים.ב-1979 אמא שלי נפטרה בגיל 74. אבא שלי נפטר עוד קודם ב- 1969 ממחלת הצהבת בגיל 67. ב-1980 ברית המועצות אירחה את האולימפיאדה אצלה וכדי להראות לעולם שהם נאורים, הם פתחו את שעריהם ואפשרו ליהודים לצאת מהמדינה.

מי שיצא נחשב לבוגד ולכן היה לנו ברור שאנחנו נפרדים מקרובי המשפחה שלנו והחברים לתמיד. רק עוד משפחה אחת מטאלין עזבה איתנו לישראל. הרוסים לא נתנו לנו להוציא מהמדינה לא את הכסף ודברים יקרי ערך ולכן יצאנו רק עם שני קונטנרים ופסנתר. טסנו במטוס דרך אוסטריה, הגענו בארבעה למאי 1980 לארץ ישראל .

נשלחנו לאולפן בגבעת אולגה. התחלנו ללמוד באולפן עברית ובמקביל התחלתי לחפש עבודה. אחרי רק שבוע אחד אמרו לי שלהקת "בת דור" מתעניינים בי, כך שנסעתי לתל אביב ונפגשתי עם בת-שבע דה רוטשילד (ממשפחת הברון דה רוטשילד), נתתי כמה שעורי בלט ומיד התקבלתי לעבוד כמנהל חזרות ומורה לבלט של הלהקה. זאת הסיבה שמעולם לא למדתי עברית ועם חברי הלהקה, שהם מכל העולם, דברנו בעיקר אנגלית ושפה מקצועית. שם עבדתי עד שנת 1994.הסיבה שהפסקתי לעבוד היא שנגרם לי ארוע מוחי כתוצאה מכך שלא לקחתי כדורים נגד לחץ דם גבוה כפי שהייתי צריך, והשתתק לי כל צד ימין ונפגע הדיבור.

בזכות כוח הרצון החזק שלי והעובדה שכל החיים רקדתי והייתה לי קואורדינציה מצוינת בגוף, השיקום שלי בבית לוינשטיין היה יחסית קצר (שלושה חודשים), עבדו איתי בפיזיותרפיה, הייתי על כסא גלגלים אבל בסופו של דבר הצלחתי לחזור ללכת באופן מלא, היד ימין שלי כמעט כמו יד שמאל אך עדיין יש לי קושי בדיבור. מעניין שבארץ, בערך בשנת 1984, קבלתי צו מילואים ושרתתי שבועיים (עם נשק ומדים) בכפר יונה.ב-1981 נולד נכדי הראשון לבתי הראשונה אדה, מליס שמו, באסטוניה. כיום הוא נשוי ללינה, הוא רופא שיניים, והוא דומה לי מאוד.

בשנת 1998 בתי חגית נשאה לשמעון מלול ונולדו להם שלושה ילדים שהם הנכדים שאותם אני רואה כמעט כל יום ואוהב מאוד: אלעד (2001), שילי (2004) ודריה (2008). בינואר 2013 חגגתי יום הולדת 80 והמשפחה שלי מאסטוניה הגיעה לארץ לחגוג יחד. היה מרגש ויפה.חוץ מלהנות מנכדיי,

אני גם משחק ברידג' שלוש פעמים בשבוע כבר קרוב ל-53 שנים (!!). יש לי עשרות גביעים שבהם זכיתי במקומות ראשונים. אני מאוד אוהב את המשחק וגם לפתור סודוקו.

ניתן לצפות במצגת באתר ביה"ס

מילון

סמרקנד
עיר באוזבקיסטן

ציטוטים

”שאפשר להתגבר על הכל בחיים ולהצליח בגדול.“

הקשר הרב דורי