מאגר סיפורי מורשת

שמי ד"ר עצמאות פרלשטיין, פסיכולוגית קלינית מזה 35 שנה. אני מומחית במערכות יחסים בין האדם לבין עצמו, בזוגיות ובמשפחה. פתחתי כלי ששמו קול-בי שהוא פועל כמו תוכנת ווייז (Waze) ועוזר לנו לראות ברור ומדויק את תחושות הגוף הלא מילוליות שלנו כמו: פחד, לחץ, פרפרים בבטן, כעס ועוד. אני עוזרת לילדים ומבוגרים לזהות את התחושות, להבין את המשמעות שלהן וליישם פתרונות לאיכות חיים טובה!

נולדתי בשנת 1949, כשמדינת ישראל חגגה את יום ההולדת הראשון שלה. היות ובתל אביב היה מצעד העצמאות ברחובות קבלתי את השם עצמאות. הורי הגיעו בספינה רעועה כשאימי הייתה בחודש התשיעי להריונה. הם עלו לארץ בלי כסף ובלי תמיכה משפחתית. כאשר הגיעו לארץ הועברו לבאר יעקוב לגור באוהל צבאי, למספר חודשים עד שהגיעו לשכונת התקווה והתגוררו בדירת חדר. בחדר זה הצטופפנו ההורים אני, אחי ואחותי. הורי עבדו כל הזמן וחסכו כסף כך שבגיל 12 עברנו לשכונת שיכונים חדשה ביד אליהו. הלימודים בבית ספר היו חשובים לי מאד, והצטיינתי בלימודים כדי לתת להורים שלי נחת ומתנה על זה שעבדו כל כך קשה כדי שנתקדם בחיים ונתערה בחברה הישראלית בארץ.

לאורך השנים פיתחתי רצון כמו טיל מכיפת ברזל, כדי להשיג את מטרותיי בחיים.

למדתי: ללכת על מה שאני רוצה, באומץ עם הפחד ולהצליח

אני רוצה לספר על שלושה אירועים חשובים שקרו בחיי שקשורים לרצון, פחד, אומץ והצלחה שעיצבו את חיי ומלווים אותי גם היום.

אירוע מכונן ראשון

בשנת 1971 כשהייתי בת 21 נשואה ואמא צעירה לבני הבכור בן השנה וחצי, שרון- אבא של יהונתן. גרנו באילת ורחוק מכל המשפחה. רוב החברים של חיימקה, בעלי, למדו לתואר באוניברסיטה בשיקגו, ארצות הברית. כשחיימק'ה חיפש עבודה חדשה אמרתי לו: "אני מורה להתעמלות שסיימה וינגייט. הגיע הזמן ללמוד לתואר באוניברסיטה ולגור בשיקגו. אם הם יכולים גם אני יכולה!". כך, עזבנו את הארץ ללימודים ולעבודה במקביל. בשיקגו נשארנו 30 שנה וגידלנו ארבעה ילדים. החברים הפכו למשפחה שלנו, ואיתם חגגנו ימי שישי וחגים. יחד היו לנו זמנים טובים ופחות טובים.

אירוע מכונן שני

כשסיימתי את ה M.A בפסיכולוגיה, קיבלתי הזמנה לראיון קבלה לדוקטורט. לא האמנתי שאתקבל ללימודים ורציתי לוותר על ההזדמנות. חברתי הטובה שוקי ובעלי האהוב חיימקה אמרו לי: "לכי מחר לראיון ותראי- אם תתקבלי נהדר ואם לא אז לא! את נשארת את אך לפחות תוכלי להיות גאה בעצמך שניסית ועשית כל מה שיכולת להתקבל. באותו ערב החלטתי: אני רוצה את הדוקטורט ואעשה הכל כדי להתקבל כי זו ההזדמנות שלי. האמנתי בעצמי וידעתי שמגיע לי כמו לכולם!  עד היום אני זוכרת את האנרגיה הגבוהה שהבאתי לראיון.  התקבלתי וסיימתי את הדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית.

אירוע מכונן שלישי– החזרה לארץ!

חשוב לציין שלאורך כל השנים שהייתי בשיקגו הייתי מתפללת על נרות שבת ואומרת בלב בכוונה שלמה: "בשנה הבאה אני רוצה להיות בישראל עם המשפחה!" הרבה אנשים בשיקגו וגם אמא שלי ז"ל בארץ דיברו על לבי לא לחזור לארץ בגלל המצב הביטחוני. אך תחושות הבטן שלי דיברו בקול רם. הם אמרו בפירוש לחזור לארץ ולגור בארץ האהובה שלי. בשנת 2000 חזרנו לארץ. השנתיים הראשונות היו קשות מאוד. לא הייתה לי עבודה במקצוע אך הייתה לי משפחה שתומכת ועוזרת. הקשיים עברו ואני מרגישה שאני פורחת בארץ: היום אני נהנית מאד מהמקצוע, יש לי הרבה חברים ומשפחה ענפה עם נכדים נהדרים, והבכור שבהם יהונתן, הנסיך המיוחד שלי ושלנו. אני מקווה שיהונתן יקבל ממני את המתנות שקיבלתי בחיי מהמשפט:

"אין דבר העומד בפני הרצון" ! ותמיד תאמין בעצמך!!!

הזוית האישית

יהונתן: מסגרת המפגשים של הקשר הבן דורי, עזרו לי ללמוד על העבר של סבתא, על הילדות והבגרות שלה עוד למדתי ש"רצון כמו טיל של כיפת ברזל", יכול לעזור לי בחיים להשיג מטרות שאני רוצה

סבתא עצמאות: הבנתי כמה חשוב לספר סיפורים מהעבר כדי לשמור על המורשת המשפחתית. המפגשים נתנו לי הזדמנות להתחבר עם הנכד שלי במסגרת בית הספר זה קירב אותי אליו.