מאגר סיפורי מורשת

הרצון לעלות לארץ הקודש

הורי משה ופרחה אלמליח נולדו וחיו במרוקו (מרקש). אבי עסק בסחר בבדים ושטיחים ואמי דאגה לחינוך הילדים. אני ושני אחיי למדנו בבית ספר מעורב (ערבים ויהודים). בבית הספר למדנו עד שעה 4 ולאחר מכן למדנו אצל הרבי תורה במרתף ביתו עד השעה 8 בערב. בשבתות הלכנו לבית הכנסת מהבוקר. הרבי היה אומר "תלמדו טוב לקורא עברית כי אנחנו בשנה הבאה נוסעים לירושלים". גם בבית כל הזמן דיברו על ארץ הקודש ועל ירושלים. אבא שלי תמיד היה מספר לנו על ירושלים. כמה טוב שיש  שם רק יהודים. הוא היה מספר שבארץ הקודש יהיו לנו מורים ומחנכים יהודים.

 סבתי מימי בצעירותה

בשנת 1963 – יום אחד אימי הגיעה לכיתה וביקשה מהמורה לשחרר אותי כי מישהו מהמשפחה נפטר. הלכנו משם לכיתות של האחים שלי ואימי ביקשה לשחרר את כולם. היא החזיקה אותנו בידנו ובריצה יצאנו מבית הספר. בחוץ חיכתה לנו כרכרה, עלינו לכרכרה אמא חיבקה אותנו חזק חזק ואמרה: "היגיע היום שחיכינו לו כל כך הרבה זמן".

 סבתי מימי

העלייה לישראל

חיים אחי הבכור הביט על אמא ושאל: "הולכים לארץ הקודש?", "כן", אמרה אימא הגענו הביתה ובפתח הבית חיכו לנו אבא ודודה עם שתי מזוודות. הם הצטרפו לכרכרה ומשם נסענו לחוף הים. שם חיכתה לנו ספינת משא. עלינו לספינה – עם הספינה הפלגנו לאיטליה. בספינה היה מאוד צפוף אנשים ישנו על הרצפה חלקם גם לא הרגישו טוב ובכל זאת שרו וה והתפללו בשמחה. באיטליה שיכנו אותנו בבית מלון שם טיילנו. ההורים קנו לנו בגדים, נעליים, מקרר, כיריים ומוצרי בית שונים.

אחרי תקופה של חודשים העבירו אותנו לספינה מפוארת שקראו לה "מולדת".. כל משפחה קיבלה חדר ניפרד. היו שם חדרי אוכל לילדים, שמרתפים שמרו והפעילו את הילדים, אם זה במשחק עבודות יצירה ועוד…למבוגרים היו מופעי בידור ופעילויות כולם היו שמחים ומאושרים.

הגענו לארץ הקודש כל המבוגרים ירדו נרגשים ובוכים השתטחו על האדמה ונישקו אותה רקדו ושמחו אבא ואימא התחבקו ואמרו "השתבח שמו לעד" השמחה הייתה גדולה כולם רקדו וחיבקו אחד את השני משמחה וקראו בכל "אנחנו בארץ הקודש" זהו קטע מזווית ראיה, בזיכרון של ילדה בת שמונה (שזו אני מימי).

הזוית האישית

מימי: לפני המפגשים הייתי רואה את ליאת פעם בחודש מאז המפגשים אנחנו מתראות יותר ובקשר יותר על כך תבורכו.

ליאת: המפגשים גיבשו אותי ואת סבתא ובזמן המפגשים אני הרגשתי מורה וכיף לי ככה.