מאגר סיפורי מורשת

מבוא

נולדתי בשנת 1939 בעיר קולומיא שבפולין. משנת 1957 עד גיל 18 הייתי בבית ילדים בקראקוב ביחד עם כ-100 ילדים יתומים מהשואה.

תחילת הסיפור

בקיץ שנת 1957 הוחלט לכנס את כל ילדי בית הילדים, כולל הבוגרים (ביחד הינו כ-150 ילדים). באסיפה נדון על העלייה לארץ ישראל. רוב גדול של ילדים אמרו שהם בעד לעלות לארץ וגם אני רציתי לעלות ארצה. המנהל מאוד התנגד לעלייה בגלל שהוא היה לפני כן בארץ ומאוד התאכזב. הוחלט שכולם יקבלו ויזה לישראל ואני החלטתי שאני אחכה עד סוף שנת הלימודים כדי לגמור את בית הספר.

תחילת המסע

עם סיום בית הספר יצאנו אני ועוד כמה חברים לארץ ישראל. נסענו  ברכבת. התחנה הראשונה הייתה בוינה שבאוסטריה. בוינה אחד החברים שלי ברח לדודה שלו אבל קצת לפני נסיעת ההמשך לגנואה שבאיטליה, חזר חברי בליווי משטרתי, כי יש סוכנות יהודית ששומרת שיהודים בדרך לישראל לא יברחו.

"אבל רק רציתי לראות את ונציה…"

בדרך לגנואה עברנו בוונציה. אני וחברי רציתי מאוד לראות את העיר. ראיתי שהרכבת עוצרת בוונציה הרכבת למשך 45 דקות, אז החלטתי לרדת ממנה. עד שהגענו ליציאה מהתחנה ראינו שהרכבת שלנו "בורחת" לנו. שאלנו איך אפשר להגיע לגנואה אמרו שניקח רכבת למילנו ואחר כך לגנואה. עלינו לרכבת למילנו ושם בביקורת כרטיסים גילו שבכלל לא היו לנו כרטיסים אז אמרו לנו לעמוד בצד ולחכות שנגיע למילאנו.

במילאנו חיכו לנו שני שוטרים שלקחו אותנו לתחנת המשטרה. בסוף לא עשו לנו כלום ושני השוטרים ליוו אותנו לבית המלון שבגנואה.

הכיף של הטיול

הגענו לגנואה ושם היינו שבועיים בבית מלון. הבילוי היה מהנה מאוד וטיילנו הרבה.

עולים לאוניה

אחרי השבועיים המהנים ביותר לכל אורך הדרך, עלינו לאוניה  שקראו לה "עלייה". על האוניה פגשנו לראשונה צוות ישראלי. לארוחת ערב ולארוחת בוקר נתנו לנו בין השאר זיתים וזה היה מאכל שלא שמענו עליו בכלל. התפלאנו שלוקחים שזיפים טובים ומקלקלים אתם כי זה לא היה טעים. אז הסבירו לנו שזה טוב נגד מחלות ים.

הגענו!!!

האוניה הגיעה לנמל חיפה בהצלחה ובכניסה לנמל היה ריח חזק של דלק שרוף. קיבלנו הסבר שזה בגלל שהארץ קטנה ואין לגזים לאן לצאת (וזה היה בצחוק).

עבדו עלינו

בנמל מילאו לנו תעודות עלייה ונפגשנו עם נציגים של קיבוצים ששאלו אותנו לאן אנחנו רוצים ללכת. כולם אמרו שהם רוצים ללכת לאולפן בקיבוץ (אולפן זה אומר שחצי יום לומדים עברית וחצי יום עובדים). סיפרו לנו שאין כבר מקום באולפנים בקיבוץ והמליצו לנו שנלך לקיבוץ וששם ילמדו אותנו עברית פעם בשבוע וביתר הזמן נעבוד. העלו אותנו על הטנדר ונסענו לקיבוץ אפק שליד חיפה.

החיים הראשונים בקיבוץ

בקיבוץ כל אחד מאתנו קיבל חדר משלו. אמרו לנו שבעשרת הימים הראשונים לא צריך לעבוד ואחר כך יסדרו אותנו בעבודה. העבודה שאני קיבלתי הייתה בגן הירקות. אחרי יומיים של חופש נכנסתי לעבודה. אחרי שבוע יצאתי לבקר את חבריי באולפן בעין השופט. הם הגיעו לארץ חצי שנה לפני, כי לא חיכו לסוף שנת הלימודים. חבריי סיפרו לי שזה לא נכון שאין אולפנים ושאני אלך לסוכנות עליית הנוער ולבקש שיפנו אותי לאולפן. אחרי חודש היפנו אותי לאולפן בקיבוץ נצר סירני.

איזה כיף באולפן – באולפן היה לי הרבה יותר טוב מאשר בקיבוץ.

הזוית האישית

אדר: סיפור העלייה של סבא יוליאן והחודשים הראשונים בארץ.