מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הרחבת אופקי

סבתא ואני בגינה שלנו
סבתא, סבא והדודה תמר
הוראת אנאלפבתיות באור עקיבא

סבתא מספרת: "נולדתי בתל אביב. כשהייתי בת 12 פרצה מלחמת השחרור. בתל אביב לא הרגישו אותה כל כך. השכנים הערבים שלנו, שגרו בכפרים מסביב והיו איתנו בשכנות טובה ברחו. בביה"ס התיכון למדתי ברמת גן,  לא אהבתי אותו, לכן נרשמתי ללא ידיעת הוריי לסמינר הקיבוצים בתל אביב על חוף הירקון. עברתי שם שלוש שנים מקסימות, מלאות עניין ורכשתי הרבה חברים.

בצבא לימדתי עברית עולים חדשים, שהגיעו מדרום אמריקה. בזמן מבצע סיני הייתי עם תלמידי במשלט מול רפיח. הם היו מפוחדים מאוד. בצבא הכרתי את חגי ובתום הצבא התחתנו ויצאנו להקים את הקיבוץ של השומר הצעיר "בית ניר". בקיבוץ עדיין לא היו ילדים, לכן הייתי כובסת. כעבור זמן מה, עזבנו את הקיבוץ וסבא חגי למד בטכניון. גרנו בחיפה, אני לימדתי בכיתה א' באזור מצוקה . כדי להרוויח כסף נוסף (חגי למד מהבוקר עד הערב ועבד רק בחופשות בנגב) עבדתי בערב בתכנית מיוחדת של השכלת יסוד למבוגרים. יצא במקרה שבבוקר לימדתי את הילד ובערב לימדתי את האבא. זה היה ניסיוני הראשון בהוראת אנשים חסרי השכלה וצמאי דעת.

בשנת 1962 נולדה תמר הבת הבכורה. סבא חגי הצטיין בלימודים, קיבל מלגה והמשיך ללמוד לתואר שני. ב–1967 כחודש לפני מלחמת ששת הימים נולדה לילך הקטנה. במלחמת ששת הימים נפצע חגי קשה בראשו. הוא היה בין חיים למוות ואני נקרעתי בין ישיבה לידו בבית החולים ואחר כך בבית לווינשטיין במשך חצי שנה, לבין הטיפול בתינוקת ובילדה בת ה – 5. עברתי לגור בבית הוריי שעזרו לי בתקופה קשה זו. סבא חגי שהרופאים נבאו לו להיות בכיסא גלגלים לתמיד הפתיע את כולם, הצליח ללמוד ללכת, למרות היותו משותק בחלק השמאלי של גופו. חזרנו לחיפה וחגי השתקם במידה רבה, סיים את התואר השני והדוקטורט. נולד לנו גיא הקטן. אני המשכתי לעבוד עם מבוגרים באולפנים ובסמינרים.

השכלת מבוגרים

יום אחד פנה אלי המפקח ושאל אותי האם אני רוצה לנסות לעבוד בפרויקט מיוחד במינו? ללמד מבוגרים חסרי השכלה.  שמחתי לרעיון ונשלחתי ליישוב קטן ליד קיסריה, "אור עקיבא". ביישוב הזה היו אנשים שעלו לישראל מ-14 ארצות שונות, רובם ממרוקו אך גם מרומניה, קווקז, עיראק, תימן ועוד. בחוץ לארץ היה מקובל בקהילות היהודיות כי הגברים לומדים ב"חדר" ואחר כך ב"ישיבה" ומתפללים בבית הכנסת ולכן הגברים ידעו לקרוא. הנשים שעבדו בבית: בשלו, כבסו וגידלו ילדים לא היו צריכות ללמוד לקרוא ולכתוב ולכן נשים רבות שעלו בשנות ה–50 לישראל היו אנאלפביתיות, כלומר לא ידעו לקרוא ולכתוב בשום שפה. הן לא יכלו לקרוא עיתון, לא יכלו גם לעשות חישובים בחשבון ולבדוק האם החנווני בחנות לא שיקר להן (ואחר כך התברר להן שהוא בדרך כלל שיקר גם שיקר…). יצרו עבורן תכנית מיוחדת ללמוד לקרוא ולכתוב בעברית שנקראה "תהי"לה" שהם ראשי תיבות של תכנית השכלה ייחודית ללומד המבוגר. היו גם גברים שלמדו מעט מאוד ורצו להצטרף לכיתות והתקבלו בברכה.

עברתי מבית לבית ב"אור עקיבא" ושכנעתי את הנשים להצטרף לבית הספר שלנו. הנשים התלהבו מאוד, אך הגברים חששו מכול העניין. אומנם לימדנו אותן רק פעמיים בשבוע, אך הבעלים חששו שהאוכל לא יהיה מוכן, שהנשים לא תספקנה למלא את תפקידיהן הרבים ובכלל "בשביל מה נשים זקוקות לקריאה וכתיבה?" בקיצור, התחלנו במפעל המיוחד הזה, שכלל הרחבת אופקים כמו לימוד קריאה וכתיבה בתוספת נושאים כמו תנ"ך, תזונה נכונה, גאוגרפיה, קריאת עיתון והבנת מושגים שלא היו ידועים להן כמו: אינפלציה, יבשות העולם, קומוניזם, אימפריאליזם ועוד ועוד.

המפגשים בבית הספר שהתקיים במתנ"ס היו מלאי שמחה. ה"בנות" (בנות 50 -60) הביאו יום יום עוגיות וממתקים שהכינו במיוחד להפסקה הגדולה. אנחנו, המורות, למדנו מהם הרבה בענייני בישול ואפייה, שמענו הרבה על המנהגים בארצות מהן באו וכעבור זמן מה, הרחבנו את הפעולות והתחלנו לאסוף סיפורי – עם שהלכו בעל פה בעדות ישראל השונות. חברתי המורה ואני למדנו באוניברסיטה פולקלור ופה מצאנו אוצר בלום. אספנו כמה עשרות סיפורי – עם שהנשים ידעו בעל פה ומיום ליום התברר לנו כי הן אמנם חסרות השכלה פורמאלית, כלומר לא למדו בבית ספר, אך מלאות חכמת חיים, השכלה עממית שעברה אליהן בעל פה מדור לדור. עניינו חברים מהאוניברסיטה שבאו והקליטו שם שירים עממיים, שירי חתונה, לידה, בר מצווה. צילמנו בבתיהם חפצים ישנים ועתיקים שהביאו מחו"ל, השתתפנו בחגיהם ב"מימונה" או בבר מצווה.

בתערוכה שערכנו במתנ"ס, בתום שנת הלימודים הראשונה, על מפת עולם גדולה חברנו בחוטים בובות קטנות של התלמידות בבית הספר. הן תפרו להן בגדים עממיים מכל העדות, כדי להמחיש מניין באו אלינו לישראל. הצגנו מחברות שנכתבו בעמל רב, הצגנו חשבונות "מתוקנים" על ידן, שהמוכר הנוכל ניסה לרמות בהם. הראינו ספרי לימוד מיוחדים מהן למדנו ועוד. החגיגות שחגגנו בחנוכה, פורים ועוד היו נפלאות ומלאות שמחה ועניין. גם אחרי שסיימתי 5 שנות הוראה ב"אור עקיבא" וחזרתי ללמד באולפנים וסמינרים, המשכתי להתכתב עם חלק מתלמידותיי במשך שנים. לעולם לא אשכח את התקופה הנפלאה הזו.

היום אני נמצאת בתקופת הפנסיה, ואני נהנית ממגוון עיסוקים מעניינים עם בעלי. אנחנו מציירים בבית הלוחם, מטיילים הרבה בארץ ובחוץ לארץ, מבלים עם הנכדים, שומעים הרבה קונצרטים ורואים הצגות, אני שייכת למקהלה ששרה 33 שנים יחד, מקווה להיות בריאה ולהמשיך ליהנות."

הזוית האישית

סבתא: היה נעים ומרגש לספר לנגה על תקופה חשובה בחיי. היות והיא התעניינה בסיפור הרגשתי שאני חוזרת וחיה שוב את החוויות מלפני 35 שנה.

נגה: התעניינתי בסיפור של סבתא ולמדתי שיש אנשים שלא יודעים לקרוא ולכתוב באף שפה. היה לי מאוד כיף ומהנה לעבוד עם סבתא.

מילון

אנאלפבתיות
נשים שלא יודעות לקרוא ולכתוב בשום שפה

ציטוטים

”נשים רבות שעלו בשנות ה–50 לישראל היו אנאלפביתיות, כלומר לא ידעו לקרוא ולכתוב בשום שפה.“

הקשר הרב דורי