מאגר סיפורי מורשת

 

בשנת 1928, ב-13 במרץ, ביום שלישי, בשעה 12:30, נולדתי .

נולדתי בעיר רבאט שבמרוקו . אני נולדתי בבית החולים הצרפתי היחידי בעיר !

כמות היולדות בבית החולים הן מעטות! רוב הנשים ילדו בבתיהם. המון יולדות נפטרו בשעת הלידה כאשר הן

ילדו בבתיהם .

אז, לא היו טלוויזיות או אפשרות להודיע לרבים על טקס הברית מילה, אז אצלנו ברובע היהודי, היה איש זקן אשר הודיע בכל הרובע שמתקיימת ברית אצל משפחת "… " וכולם מוזמנים.

אז, לא היו אולמות גדולים בשביל הטקס. היו מקשטים את חצר הבית ומזמינים את כל מי שעבר ליד חצר הבית.

כך גם אני חגגתי את ברית המילה שלי.

 

אני גרתי בגטו צר וקטן. את מרוקו, הגרמנים לא כבשו, אך הייתה אנטישמיות בכל העולם והמרוקאים החליטו

להסגיר ולהפלות אותנו אך לא לשלוח אותנו למחנות עבודה והשמדה. כשאני הגעתי לגיל ארבע, אמי הכניסה

אותי ללמוד ב"חדר" אצל רבי מקומי . החדר היה לא מקום כל כך גדול, אלא חדר קטן ומרובע שכל התלמידים היו יושבים במעגל על מחצלות מסביב לרבי. הרבי בחדר, החזיק מקל ארוך מאוד ובשוט מזנב פרה.

תלמיד שלא הקריא בקול חזק או שלא הגה נכון את האותיות, הוכה בשוט. כאשר מלאו לי חמש שנים,

ערכו לכבודי את החמסה. את החמסה חוגגים גם בחצר הבית, שהילד בן החמש עומד מאחורי שולחן עגול

לבוש בגלבייה לבנה, נועל נעליים ערביות וחובש תרבוש אדום לבן .

אמא שלי מרחה על כף ידי חינה ופתחה בשירה מרוקאית: "אביידי ינא עלה סבח " שפירושו :

"מאושרת אני מבוקרו של היום".

לאחר מכן היא ענדה על צווארי שרשרת עם מגן דוד וענדה לידי שעון . לאחר החמסה, הורי הכניסו אותי לבית ספר "אליאנס" שבעיר רבאט. הבנים והבנות היו מופרדים בקיר גדול. בכל בוקר היינו עומדים בשורה ומושיטים את ידינו קדימה. המורים היו בודקים אותנו, אם האוזניים שלנו היו מלוכלכות, היו שולחים אותנו לשטוף אותם במים קפואים ונותנים לנו עונש, לכתוב במחברת שלמה: " מחר אני יבוא לבית הספר עם אוזניים נקיות ".

 

כל התלמידים היו לבושים בחלוק כחול והמורה היה לבוש בחלוק שחור ובעל סרגל ממתכת בכדי לחנך את הילדים המפריעים. כאשר היה ילד שהפריע , היה עליו לקפוץ את האצבעות והמורה היה מכה אותו בסרגל ממתכת בקצה היד. בתום הלימודים, היינו הולכים לחדר האוכל אשר נקרא: "לאקונטין" ובו אכלנו בעיקר לחם, אורז, מרק, ומים.

אחרי האוכל חזרנו בחזרה ללימודי תורה ב"חדר" , והרבי שאותי לימד את התורה הוא רבי אלחרר יוסף ובכינוי

שלו: "רבי חמסה" זכרונו לברכה.  הרבי שלימד אותי היה קטן ונמוך ועם פנים עגולות כמו "חומוס".

הוא היה מכה בנו חזק מאוד כשטעינו , אך הוא לימד בצורה מדהימה!

הוא הכין מכון להכנת הילד לבר מצווה ואצלו אני למדתי את התפילות, הנחת תפילין, פרשת השבוע, והפטרת

השבוע ביחד עם הדרש המודרני שאני דקלמתי בבמת בית הכנסת ביום הבר מצווה שלי.

 

לחגיגות הבר מצווה קראו בערבית- מרוקאית: " אתפלין". כלומר מצוות התפילין . לנער הבר מצווה קראו בערבית- מרוקאית : " מול תפילין" כלומר בעל המצווה, ולערב הבר מצווה קראו :"לילת אתפלין" כלומר ליל התפילין .

ערב הבר מצווה שלי התקיים ביום ראשון . כאשר מלאו לי 13 שנה, הוריי פנו ל "מלמד" (רבי) והודיעו לו על הכוונה שלהם לקיים לי בר מצווה והרבי חמסה הכין אותי ליום המועד. בינתיים , ההורי התחילו להכין " אלחלאוות " ( ממתקים) .

ערב לפני יום המועד, אמי חילקה לחבריי הלמדו איתי ב"חדר" ספינג עם דבש וגם היא נתנה משהו לרבי כתודה להכנתי ליום המועד. אמי הלכה לרוקם מיוחד להכין בשבילי תיק מיוחד לטלית  שעשוי מקטיפה אדומה וירוקה.

הקטיפה רקומה בחוטי כסף וזהב עם ציורים שונים ועליהם כתוב מרקמה את שמי- טריקי יצחק.

 

ברחובות הגטו הצר , היו יוצאות ה "אלעראדאת" (מזמינות מיוחדות ) ומודיעות שביום כך וכך יש לבן משפחת

כך וכך בר מצווה . לרוב, המזמינות הן שלוש נשים שרק התחתנו , לבושות ב "אלכסווא דנקרא"

(שמלה גדולה ).בידיהן של המזמינות יש רשימה של חברים והן מנסות שכנע אותם לבוא.

הן היו אומרות : "מסי כפארה עפאק יא ח'תי יעיסולכ לולאד". ( משפט שכנוע במרוקאית), לאחר מכן אני

הסתפרתי בבית לעיני משפחתי והשכנים , התלבשתי בלבוש חגיגי והייתי יוצא לטיול עם חבריי לכיתה מחוץ

לגטו במשאית או מונית.

בערב הבר מצווה אני חילקתי לחבריי סיגריות ואנחנו היינו אומרים : "הדא אלגארו די מול תפילין" ,

כלומר אלו הסיגריות של בר המצווה .

 

 עישון הסיגריות היה מעיין טקס מעבר מילדות לבגרות עם חבריי. חבריי ליוו אותי בחזרה לביתי בעודם שרים לי את הפסוקים : "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותיי, וכן בן פורת יוסף בן פורת

יוסף עליי עין בנות צעדה עלי שור " וכאשר אני וחבריי הגענו הביתה, המשפחות קיבלו את פנינו בקריאות שמחה.

הגענו ל: "לילת לע'רמא ", ליל המתנות.בלילה הזה הזמינו המון אורחים שונים.במשך הלילה הזמינו אותי להדליק ביחד עם הוריי שני נרות צבעוניים בפמוטים גדולים וגבוהים מנחושת. בסיום הדלקת הנרות אמא שלי התלבשה בגלביה חגיגית ויוצאה עם צלחת גדולה מנחושת וכל האורחים שמו סכום כסף בצלחת. אמא שלי הביאה כיבוד

ושתייה לאורחים ולכולם חגגו עד הבוקר.    

  

ערב בר המצווה, ביום שלפני, בר המצווה, הכניסו לביתי את הרב בכדי שיעזור לי לשים טלית ולהניח לי על היד

את התפילין ואני בירכתי את הברכות.לאחר מכן קראתי את ברכת השחר והושיבו אותי בסיום הברכה על כיסא.

הרימו אותי על הכיסא אל מחוץ לביתי בשירים שמחה וריקודים לעבר בית הכנסת.

כשהגענו לבית הכנסת אני עליתי לתורה אז הייתה כמות אדירה של סוכריות מפוזרות על הרצפה וכולם באו

לאסוף אותם.אני קראתי את הדרשה ואז הוריי באו אליי ונישקו וחיבקו אותי.ולבסוף, השיירה חזרה איתי הביתה

לעיני הגויים, והערבים שמחו וקפצו ועשו המון שמח כאשר הם ראו אותי וגם את כל ילד החוגג בר מצווה.

 

יום לאחר בר המצווה נקרא שבת חתן, ובו אנו חוזרים על כל הטקס. אנו חוזרים על השיירה לבית הכנסת

ובחזרה  לביתי . לאחר החזרה על הטקס כל האורחים הרבים יישבו בשולחן ארוך ואכלו המון אוכל טעים

ומיוחד והארוכה נמשכה לרוב כשלוש או ארבע שעות.

אז היו חוגגים עד לסיום היום ובכלל לסיום טקסי הבר מצווה שלי.

 זכרונותיו של סבא ממרוקו