מאגר סיפורי מורשת

שלום קוראים לי מרים חסקינד (לבית גורארי'ה). נולדתי בעיר ריגה שבלטבי'ה בברית המועצות. להורי קראו ר' חיים שמריהו ומיכלא והם עסקו במסחר. היינו ארבעה ילדים: אני, שתי אחיות ואח. השפה המדוברת בביתנו הייתה אידיש. כשהייתי בת שלוש עלינו לארץ והשתכנו בתל אביב. הבית שלנו לא היה גדול היו בו ארבעה חדרים, ואהבנו לשחק בקלאס, חבל, חמש אבנים, משחק הכיסאות וכו'. היינו משחקים במרפסת או בחדר הילדים. את הקניות ערכנו במכולת או בשוק, קנינו מצרכי מזון וחומרי ניקוי, אז לא היו כמעט ממתקים וקנינו לשבת בלבד וגם זה היה לפעמים …היו גם מאכלים מסורתיים כמו געפילטע פיש וקוגל. היינו כמעט היחידים שלבשו צנוע ברחוב שלנו. אבא היה שר לנו ניגוני חב"ד ואמא שרה לנו שירים שזכרה מהבית בעיקר על נושא המשפחה. אבא היה מספר לנו סיפורים חסידיים בעיקר בשבת.

למדתי בבית הספר "בית יעקב", המרחק מבית הספר לביתי לקח כעשר דקות. בבית הספר היה מאוד נחמד והיו לנו טיולים ותוכניות לא כמו היום… למשל באדר הזכרנו את יום הזכרון של שרה שנירר ע"ה שהקימה את "בית יעקב". המשמעת הייתה חזקה ואהבנו את המורות. אני הכי אהבתי תנ"ך, לשון, חשבון ואנגלית ולא אהבתי כל כך היסטוריה… בבית הספר שלנו לא הייתה תלבושת אחידה, אך כשנהייתי מנהלת בבית הספר בכפר חב"ד הנהגתי תלבושת אחידה. אהבתי במיוחד את המורה דבורה, שהייתה המחנכת שלי בכיתות ו' ז' ח' .היא הייתה נחמדה, נעימה, ישרה ואהובה על התלמידות וגם לימדה טוב. למדנו עד השעה אחת וחצי-שתיים.

אם שואלים על הטכנולוגיה, השינויים בולטים ממש: תשכחו ממקרר, מכונית פרטית, מגהץ, טלפון, טוסטר, מחשב וכל הדברים האלה. במקום מקרר היה לנו בלוק קרח שעליו היינו מניחים את הדברים שהיו צריכים קירור ופעם ביום היינו מחליפים אותו, כי אם לא, הוא היה מפשיר. כל שבת הבלוק היה מפשיר, כי לא יכולנו להוציא אותו (כיוון שהוא מוקצה). ואז כל חדר המדרגות היה מוצף מים והשכנים לא היו מרוצים… אני לא יודעת איך הסתדרנו בלי טלפון, אבל מה לעשות זו הייתה המציאות. היינו מרתיחים מים על פרימוס, ומכבסים בידיים… לא היתה מכונת כביסה. דרך אגב בבני ברק מאחורי מכון "מור" היה מקום שבו הונחו חפצים וכלים של פעם כמו מכונת תפירה ידנית, פרימוס, פתיליה וכו'… זה נקרא מוזיאון "נוסטלגי'ה". כלי הרכב היו סוס ועגלה, אוטובוסים ואניות. אם רצינו לנסוע מעיר לעיר האוטובוסים היו מאוד איטיים. למשל, אם רצינו לנסוע מתל אביב לירושלים זה היה לוקח כמה וכמה שעות ואז בדרך כלל היינו צריכים לישון שם.

בגלל הקשר המשפחתי שלי עם משפחתו של הרבי מליובאוויטש (אבא שלי ע"ה הוא בן דוד של הרש"ג – גיסו של הרבי, וחמי הוא החסיד הנודע הרב אלתר דובער חסקינד ע"ה, היה מחותן עם בית-הרב), היה לנו קשר מאד מיוחד עם הרבניות חיה מושקא, אשת הרבי מליובאוויטש, והרבנית חנה, אמו של הרבי מליובאוויטש. כשאני ובעלי התחתנו בארץ, הרבי, הרבנית חיה מושקא, והרבנית חנה, שלחו לנו מברק מזל"ט מיוחד ליום החתונה.

זכינו לבקר כמה פעמים בביתה של הרבנית חיה מושקא. באחת הפעמים, כשהגעתי עם בעלי וילדיי לביקור אצל הרבנית, היא התעניינה אצלם ושאלה אותם לפרטי פרטים על הלימודים שלהם, על התחביבים שלהם ועוד, ונתנה להם את ההרגשה שזה מה שמעניין אותה עכשיו. בפעם אחרת שנכנסנו לביקור עם הילדים שלנו, זה היה בחג הסוכות. הרבנית כיבדה את הילדים בגלידה וביקשה מהם שילכו לאכול בסוכה. תמיד היה אצלה כיבוד על השולחן והיא הייתה מציעה. היה לנו יחס מאוד קרוב אישי וחם. יחס של קרובי משפחה.

בהזדמנות אחרת טסתי לארה"ב לסדר את האזרחות האמריקאית. כשהייתי בקראון הייטס צלצלתי לרבנית וביקשתי רשות להיכנס לביקור. כשהגעתי, אמרה לי הרבנית בין השאר: "בעלי (הרבי) כבר אמר לי שבאת לסדר את האזרחות.."

באחת השנים, הרבנית שברה את הרגל, ובעלי הרב שלום ע"ה הוזמן לבקרה בביתה.

בחנוכה – שנת תשמ"ז, היינו אני ובעלי בביקור באמריקה. לפני שטסנו חזרה ארצה, ביום הבהיר ה' טבת הידוע כ-'דידן נצח', נכנסנו אל הרבנית חיה מושקא להיפרד ממנה לשלום. הביקור עצמו היה נחמד מאוד, למרות המתח שהיה באוויר. במהלך הביקור קיבלה הרבנית שיחת טלפון בה בישרו לה.. ש'דידן-נצח'. באותם רגעים היא לא יכלה להסתיר את התרגשותה והיה נראה שזה גרם לה נחת גדולה מאוד.

היו גם שיחות טלפון שקיימתי עם הרבנית בכל מיני הקשרים. שיחה אחת חקוקה אצלי היטב. פעם אחת הייתה דאגה אישית במשפחתי הקרובה, דאגה שהייתה קשורה גם אל הרבנית עצמה. התקשרתי אליה אישית מתל אביב לניו יורק. (בזמנו, שיחות כאלה היו מאוד נדירות ויקרות). כשהרבנית ענתה לי, שיתפתי אותה בדאגה שלי ובצער שנוצר מאותה הסיבה. ואז הרבנית אמרה לי את המשפט שאני לא שוכחת עד היום: "אל תדאגי, יהיה בסדר".. והרגיעה אותי.

 תשע"ו