מאגר סיפורי מורשת

כשהייתי בן 11 גרתי עם משפחתי במושב בית הלל. חיינו במושב כשמונה ילדים מגיל 11 עד גיל 13.

בשנת 1947 חברי ה"הגנה" גייסו אותנו לגדנ"ע. ההגנה שלחה אותנו לקורס קשר שהתקיים בחורשת טל (חורשת הארבעים) הקורס התקיים במקום מוסתר, כדי שהבריטים והערבים לא יגלו את הפעילות שלנו. למדנו שיטות קשר שונות: במורס (מכשיר שמשדר סימנים), הליוגרף (איתות בעזרת קרני השמש), איתות בדגלים ועוד.

מפקדת ההגנה המרחבית הייתה במושב בית הלל, שנמצא בעמק החולה. אנחנו היינו הקשרים של מפקדת ההגנה עם הישובים בסביבה. עשינו משמרות בין הילדים שגויסו למפקדת הקשר, עלינו על מגדל המים של המושב ומשם שידרנו לישובים לפי הוראת המפקדה.

על אף גילנו הצעיר, אנחנו היינו הקשרים גם בזמן שהיו התקפות של ערבים על כפר סאלד, קיבוץ דן והתקפות על שיירות שעברו ב"חלסה" (כיום קריית שמונה). בתקופת היותנו קשרים, עברנו גם קורסי קפ"פ (קרב פנים אל פנים) להגנת עצמית.

עד פרוץ מלחמת השחרור ופלישת צבאות ערב במאי 1948 תפקדנו כקשרים במסגרת הישוב. בפרוץ המלחמה, ההגנה פינתה את כל הנשים והילדים מהישובים בגליל, אבות המשפחה גיוסו לצבא ההגנה ונשארו להגנה על הישובים.

עברתי אני ומשפחתי יחד עם כל המפונים מבית הלל למושב בלפוריה הסמוך לעפולה. למעשה, עם המעבר לבלפוריה ועד סיום המלחמה סיימנו את פעילותנו בגדנ"ע וקיבלנו מיד עם סיום המלחמה את "אות ההגנה" לציון השתתפותנו במלחמה ובהגנה על הישוב. אני זוכר את התקופה הזו כחוויה לא נורמלית, חוויה מהממת ומאוד מיוחדת. בזמן המלחמה המבוגרים דאגו, אבל לידנו כמעט ולא דיברו או הראו את חששם. שמענו על הרוגים ופצועים אך בגלל גילנו הצעיר חווינו את המציאות כמו "משחקי מלחמה".

אחרי המלחמה, חזרנו אני ומשפחתי למושב בית הלל, אך כיוון שהמושב נהרס בזמן המלחמה העבירו אותנו ואת כל התושבים להתיישבות במקומות אחרים. את משפחתי העבירו למושב "משמר השלושה" שבבקעת יבניאל.

 סבא חייל בצבא, חיל הצנחנים

במושב הזה גרתי עד שהתגייסתי לצבא בגיל 18. שירתתי בצבא שלוש שנים ביחידה מיוחדת בצנחנים. השתתפתי בפעולות תגמול, במלחמת קדש ונפצעתי בקרב המיתלה. לאחר מכן שירתתי במילואים בצנחנים בערך 30 שנה, ובזמן זה השתתפתי במלחמת ששת הימים, בקרבות בירושלים, במלחמת יום כיפור, בצליחת תעלת סואץ והקרבות שאחריה ובמלחמת שלום הגליל.

לאחר הצבא הסדיר למדתי ראיית חשבון, עברתי את הבחינות ועד היום אני רואה חשבון בקריית טבעון. יש לי אישה, ארבעה ילדים בוגרים, 14 נכדים ואימא שגרה גם היא בטבעון צעירה ברוחה בת 102.

הזוית האישית

סבא איתן אורן: קשר סבא-נכדה קיים כל הזמן, אלא שכאן הקשר צמוד ובלעדי. חובתי לספר זיכרונות, להעלות מקרים מן העבר, לשמוע את השאלות, אי הבנות, החיוכים (מה הזקן מספר צ'זבטים) ולהבין אפילו מעט את עולם הנכדה. ואולי גם היא תבין, קצת את העולם שלי ההולך ונעלם. החיים הם אוסף מקרים וחוויות ואני מאחל לנכדתי שתצבור הרבה מהטוב שיבוא ותתגבר על הקשיים הצפויים.

האלי: נהנתי מאוד להיפגש עם סבא פגישות אישיות ולשמוע סיפורים מהילדות שלו מהצבא והמילואים. למדתי המון על ההבדלים בין פעם להיום, ועל ההבדלים שבין הילדות שלי לילדות שלו. אני רוצה לאחל לסבא שלי שימשיכו להתעניין בסיפורים שלו, כי הם מעניינים ומלמדים הרבה בעיקר על זה שבלעדי הדור שלו לא היה לנו כלום ממה שיש לנו היום; מדינה, צבא, עצמאות.